צור קשר     עברית   |  English
דף הבית        על רועי       דמותו כמפקד       צל"ש       בעוז רוחו        אלבום תמונות       הנצחה       מהעיתונות       וידיאו       דברים לזכרו
דמותו כמפקד     


דמותו של רס"ן רועי קליין כמפקד


אף שהציבור הרחב נחשף לשמו של רועי קליין רק לאחר שמת מות גיבורים במלחמת לבנון השנייה, כבר שנים קודם לכן היה למפקד נערץ ביחידת 'אגוז'. ההערכה הרבה לה רועי זכה באה הן מלמטה – מפקודיו בדרגים השונים, והן מלמעלה – מן הקצינים המופקדים עליו. כבר כחייל רועי התאפיין בשתי תכונות מרכזיות: רצון של ברזל ויצירתיות. את התכונות הללו ניתן לזהות בבירור לכל אורך דרכו הפיקודית, כשכל העת תכונותיו הטובות הולכות ומתעצמות כתוצאה מהתפתחותו הרוחנית המתמדת.


תחילת הדרך ב'אגוז'

עם סיום קורס הקצינים, רועי התמנה לתפקיד מפקד צוות טירונים ב'אגוז'. החיילים אהבו את רועי, ראו בו מודל לחיקוי והיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. נראה שהסיבה לכך היא שהם זיהו את התכונה הראשית באישיות של מפקדם: מידת הענווה, וידעו שאם רועי בא אליהם בדרישות, אין זה מתוך רצון להשתרר עליהם, אלא רק ממניעים טהורים לגמרי, ושהוא אוהב כל חייל ומכבד אותו. על הכבוד שרחש לחייל הפשוט ניתן לעמוד ממקרה שאירע בבסיס האימונים החטיבתי של 'גולני'. מפקד הבא"ח, אל"מ יואל אור, רצה לדעת לאיזה יחס באמת זוכים הטירונים בבסיס שתחת פיקודו. לפיכך, בלילה אחד הוא הסיר את דרגותיו, חבש כובע שהסתיר את פניו, וסייר בבסיס. אור התבונן מרחוק על המסדר שערך סמל הצוות של רועי לחייליו, והופתע לשמוע לפתע קול מאחוריו: "חייל, אפשר לעזור לך?". הקול היה קולו של רועי. אור לא התבלבל, והציג את עצמו כחייל שברח מן הפלוגה שלו. רועי הניח את ידו על כתפו, ואמר לו "בוא נשב ונדבר". רק לאחר כמה דקות שבהן רועי הרביץ בו "תורה וערכים" (כלשונו של אל"מ אור), הרים את שולי הכובע שלו, חשף את זהותו האמיתית ואמר לו "יישר כוח". בסיפור זה ניכר השילוב שהיה ברועי בין ענווה, רגישות וכבוד לזולת מחד, ונחישות בלתי מתפשרת מאידך.


מ"פ הכשרות ב'אגוז'

לאחר שרועי סיים את שירותו הצבאי בתור סגן מפקד פלוגה, התמנה אל"מ חגי מרדכי (אז סא"ל) להיות מפקד 'אגוז'. מרדכי חש שהדגש המבצעי החזק ביחידה האפיל על חשיבות תקופת ההכשרה, וחיפש קצין שיחזיר את היוקרה לתפקיד מפקד פלוגת ההכשרות. חוות הדעת שקיבל מקצינים ביחידה הייתה חד-משמעית: "נסה לשכנע את רועי קליין, הוא הכי טוב שיש לנו". רועי קיבל על עצמו את התפקיד, ובנה פלוגה לתפארת. בתפקיד זה יכלה היצירתיות שלו לבוא לידי ביטוי מלא יותר; הוא לא קיבל את תכניות האימונים הקיימות כמובנות מאליהן, ובמקרים רבים בנה תרגילים מחדש ואתגר את חייליו, מתוך מגמה לדמות את האימונים עד כמה שניתן לסביבה המבצעית אותה עתידים היו לפגוש בהמשך דרכם. החיילים שלו בתקופה הזאת סיפרו על כך שהאימונים היו לא שגרתיים., גם בהיותו אחראי על ההכשרה, היה מעורב מאוד בצד המבצעי של היחידה. רועי השתתף בתכנון מבצעים ובתחקירים של מבצעים שהתקיימו. במסגרת ישיבות כאלה, לא נשא פנים לאיש, והביע את דעתו בנחרצות כשחשב שדברים לא נעשים בצורה המיטבית. על כך אמר מפקד היחידה דאז, אל"מ חגי מרדכי: "במקרים כאלו, כלל לא עניין אותו מה יגיד מאן דהו. וכשהוא מתח ביקורת, לא יכולת שלא לקבל זאת; אולי לא תמיד קיבלתי את עמדתו, אבל היה ברור שמקורה של הביקורת במניעים טהורים, היה ברור שזה לא בן אדם שבא לעשות עליך רושם." באחת הביקורות של מפקד הבטיחות בצה"ל כשרועי משמש מ"פ הכשרות הוא הופתע לראות שחייליו של רועי מקפידים להרכיב משקפי מגן על עינהם כפי שכתוב בתו"ל. כי בד"כ בביקורות שהיה עורך בקרב פלוגות חיילים זה היה הדבר הראשון עליו היו מוותרים ולא מקפידים.


מ"פ מבצעית 'אגוז'

ערך פיקודי נוסף שקיבל אצל רועי פירוש ייחודי הוא 'לויאליות'. מילה זו נתפסת על פי רוב כבאה לבטא את המחויבות של המפקד לדרגים שמעליו. אולם הפירוש המילולי של מילה זו היא 'נאמנות', ואמנם מפקד צריך להיות נאמן לדרגים שמעליו, אך עליו להיות נאמן גם לפקודיו, ובכלל – נאמן לאמת. כך רועי תפס את מושג הנאמנות, מה שבא לידי ביטוי במקרה בו נשלח לרצועת עזה, ומיד קיבל פקודה מהמח"ט שם לבצע מעצר של מבוקש. רועי ידע שהכוח שלו לא מוכן למשימה, וביקש הארכה כדי לבצע נוהל קרב ולהכין את חייליו כראוי. המח"ט לא אישר את ההארכה, ואמר לו "אתה נכנס עכשיו, בפקודה!". ככלל רועי כיבד את מפקדיו ופעל לפי הוראותיהם גם כשלא הסכים עימהם, אך במקרה זה הוא חש שנאמנותו לפקודיו – שסומכים עליו כמפקד המוביל אותם לקרב – והאחריות שלו על חייהם, אינה מאפשרת את ביצוע המעצר כפי שרצה המח"ט. רועי לא הסכים להיכנס, וזכה לתגובה נזעמת מצד המח"ט, שלמעשה סילק אותו מהגזרה חזרה ליחידת האם – 'אגוז'. בגלל שב'אגוז' הכירו את אומץ לבו של רועי ואת חתירתו למגע, לא זו בלבד שלא ננזף, אלא שזכה לגיבוי והערכה על מה שעשה. בכל הקשור לדוגמא אישית, רועי הקפיד לשהות עם חייליו בשטח ולא שכח להביט על השירות דרך עיניהם, ולא רק דרך עיניו שלו כמפקד פלוגה. הוא הכניס חיות בפעילות הצבאית השוחקת. כך תיאר אחד מחייליו אימון עם רועי: "אני זוכר יום שבו כולנו כבר התעייפנו, הלכנו מתרגיל לתרגיל, וחשנו שזה לעולם לא ייגמר. ואז, בסוף תרגיל אחד, רועי לקח אותנו להתחלה, אמר "או קיי, עכשיו אני אחד החיילים", והתחיל לרוץ אתנו ולעשות את כל התרגיל. הוא שינה את כל מצב הרוח שלנו, רצנו אחריו, ניסינו לעמוד בקצב שלו, הוא היה כמו אריה, עם שאגות וצעקות. בכלל, אצלו, התרגיל לא נגמר עד שהוא נגמר... הדברים הגיעו עד כדי כך שפעם באחד התרגילים חייל ירה פצצת מטול, ורועי חטף רסיס ברגל. הייתי חובש,(מי היה חובש? מה השם?) עמדתי לידו, ולפתע הוא צעק מכאב, אבל הוא לא הפסיק בשל כך את התרגיל. רק אחרי קרוב לעשרים דקות, בסוף התרגיל, הוא קרא לי ואמר: "בוא תסתכל, חטפתי איזה רסיס". מהרסיס הזה נשארה לו צלקת."


סמג"ד 51, 'גולני'

תפקידו האחרון של רועי בצה"ל היה סגן מפקד גדוד 51 בחטיבת 'גולני'. בהתחלה מפקדים וחיילים פחדו מהסמג"ד הקשוח וההחלטי, אך מהר מאוד יצא שמו כאדם שנון בעל חוש הומור, שיקפיד להפיג את המתח שנוצר לעתים בעשייה הצבאית. קצינים ששירתו תחתיו תיארו תחושה של ביטחון עצום שנסך בהם, של אמון מלא בכך שעומד לפניהם קצין מקצועי, שיודע בדיוק מה הוא עושה ועל מה הוא מדבר. בתקופה שבה הגדוד לחם באזור עזה, לפני תחילת מבצע, רועי היה מפתיע את הפלוגות באמצע הלילה, עובר מרכב לרכב ובודק הכל עד לפרט האחרון. הוא לא נזקק לשימוש בסמכות פורמלית ולא הסתתר מאחורי דרגותיו. כך תיאר אותו מפקד מחלקה ששירת באותה תקופה תחת פיקודו: "כשהוא נכנס ל'אכזרית' קראתי לו כמה פעמים 'הסמג"ד', עד שהוא התפרץ ואמר לי "די כבר עם הסמג"ד הזה, מהיום קוראים לי קליין!". הוא עשה עלינו רושם של איש ספר, אדם משכיל, לא איש הצבא הטיפוסי שהתרגלנו אליו. הוא גם היה מאוד מחובר לשטח, מעורב בפרטים, במסדר האחרון לפני המבצע בבית חנון הוא בא אישית לראות את המחלקה שלי; כששינו לנו את המשימה, הגיע אישית להגיד לי ולהסביר מה בדיוק קורה. בפעילות המבצעית ברצועת עזה קיבלו גם החיילים מן השורה הזדמנות להכיר את הסמג"ד, שבמצבי שגרה עובד בעיקר מול קצינים אחרים בגדוד. מפקד מחלקה בגדוד תיאר את התחושה של החיילים בפלוגה, עת יצאו למבצע תחת פיקודו של רועי: "הדיבור שלו במכשיר הקשר היה מיוחד במינו: רגוע לחלוטין, בלי לחץ, כאילו אנחנו עכשיו באיזה טיול ולא בסכנת חיים. אנשים הרגישו ביטחון כתוצאה מכך, הייתה בכל הפלוגה תחושה שיש בעל בית שיודע את העבודה וניתן לסמוך עליו. הדיבור שלו גרם לחיילים לרצות ללכת אחריו." סיפר עליו צפריר תפארת סמ"פ בגדוד 51 על יום הקרב בבינת ג'בל: ביום הכניסה לבינת ג'בייל כשעשור וכל המ"פים והמ"מים נמצאים בקפ"קים אי שם בצפון, כינסנו ישיבת סגנים אחרונה איתך במשרד מג"ד ב"רגבים"- בה דרשת לדעת את מוכנות הפלוגות מבחינה מבצעית ולוגיסטית, כרגיל בירידה לפרטים הכי הקטנים- מה המשקל שכל לוחם סוחב, תקינות אמצעים ספציפיים, אפילו שאלת מה לקחו הלוחמים בסנדוויצ'ים, ולמה אין דבש במנות האלה? אנחנו מצידנו ניסינו לדלות כמה שיותר מידע לגבי המבצע (רק דרכך יכולנו לקבל עדכונים מדויקים) אבל למרות שלא ידעת בשלב הזה הרבה יותר מאיתנו נסכת בנו ביטחון רב.. פירטת בפנינו את התכנית הכללית של המבצע כשהדגש הוא כמובן תפקיד הסגן: "עד לגדר"- תפקידינו להביא את הפלוגות כמה שיותר מהר בשעה הנקובה לנקודת הכינוס בחניון כלשהו בצפון. כרגיל סיימת בהלצה ובגלל שידעת שאנחנו לא יודעים מספיק על המבצע פנית אלי ואל אלכס ז"ל: "נראה לי שמהר מאד אתם תהיו מ"פים ואני אהיה מג"ד..." יוזמה והתקפיות, מקצועיות, קור רוח, נאמנות לדרג שמעליו אך גם לחיילים שתחת פיקודו, דוגמא אישית, אומץ – אלה התכונות שאפיינו את רועי קליין כמפקד בצה"ל. כולן באו לידי ביטוי במידה כזו או אחרת בקרב האחרון שלו, בבינת ג'בל, במלחמת לבנון השנייה.

כתב: נתנאל אלישיב