כותרת:
דברים לזכרו של רועי- אזכרה במלאת 7 שנים לנופלו.
בס"ד רועי, מפקדי. 7 שנים עברו מאז המלחמה, מאז אותו קרב בבינת ג'בל ונדמה כי הזמן אינו עושה את שלו. אינו מכהה את תחושת הכאב והצער על נפילתך. 3 חודשים זכיתי להיות במחיצתך ולספוג ממך דברים שמשפיעים עליי גם היום ואני בטוח כי ישפיעו עליי גם בעתיד. זכור לי כי בתקופה שלפני הכניסה של הגדוד ללבנון, היית נרגש מאוד. הרגשתי את זה בנסיעות איתך לצפון ובחזרה לעזה, בשיחות שניהלנו ובכלל, היה אפשר לראות על פניך את ההתרגשות. מבחינתך, כניסה ללבנון הייתה מעין סגירת מעגל, פרטית וצבאית. האמנת כל כך בזכותנו להגן על תושבי גבול הצפון והאמנת בכוחנו להכריע את האויב מכה נחרצת. יותר מכל האמנת בצדקת הדרך ובארץ ישראל וגבולותיה. כשכולם השתמשו בביטוי "נכנסים לארץ זרה" "למדינה אחרת" תמיד היית אומר שאין פה שום ארץ זרה, זו הארץ המובטחת לנו, ואנחנו זוכים להילחם על אדמת הקודש של ארץ ישראל. לא פחדת ולא היססת לרגע. כנראה שכך חונכת רועי, וכך ניסית להנחיל לחיילך, את אהבת הארץ והאמונה בצדקת הדרך. וכל זה אל מול ההיסוס של הדרגים המדיניים באותה תקופה. בפרשת מטות, אותה קראנו בשבת האחרונה, פונה הקב"ה אל משה ואומר לו: "נקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים- - - אחר, תאסף אל עמיך" ומשה, שמבין לגמרי את משמעות הציווי אודות גורלו שלו מוריד ישר את הפקודה מטה ופונה לראשי השבטים: "החלצו מאיתכם אנשים לצבא ויהיו על מדיין לתת נקמת ה' במדיין" משה משתמש בביטוי זירוז באומרו "אלף למטה, אלף למטה" שלא יהססו בגלל המחשבה על אובדן המנהיג, יש משימה לבצע, יש ציויי מאת ה'. משה רבנו לא מהסס, הוא מוריד את הפקודה, מורה על הסד"כ הנדרש לביצוע המשימה ומשרואה שעם ישראל מתקשה לנדב לוחמים לפעולה בגלל הקושי בידיעה כי מחיר הקרב הינו אובדן המנהיג, ממש מורה על מסירת הלוחמים לקרב- "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא" הפירוש של רש"י אודות ההיסוס של הלוחמים בפסוק זה כל כך מתקשר אליך רועי. רש"י אומר: "להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל" הלוחמים לא רצו לאבד את מנהיגם, את הרועה שלהם. לעם ישראל היה חשבון פתוח עם המדיינים, חשבון שונה משאר העמים שישבו אז בארץ, בדיוק כמו החשבון שיש לנו עם אויבנו מהצפון. בנוגע למדיינים הייתה פנייה ישירה לנקום את נקמת בני ישראל, ורש"י מפרש במקום כי זוהי "נקמת ה'". מבחינת הקב"ה מי שגורם עוול לעם הנבחר כמו שעשו המדיינים, שהיו שותפים בכירים במעשה שהוביל לחטא בעל פעור, יש להילחם בו את מלחמת ה', כי נסיון הפגיעה הוא בו. אני כל כך בטוח, שגם החיזבאללה עוד יחווה את נחת זרועו של צה"ל ויראה את כוחו של הקב"ה ויבין שאיתנו לא מתעסקים. אני מנסה בכל כוחי, בשיחות עם מעט האנשים להם אני מספר על מה שקרה באותו יום, לסבר את האוזן הצידה מדמות הלוחם הגיבור, בטח היית כל כך נבוך אם היית יודע את כל מה שאומרים עליך. בטח היית צוחק בשקט ואומר, "יאללה, עזבו שטויות, יש משימה לעשות, יש מארב, יש גדוד להזיז ממקום למקום". למעט האנשים הללו אני אוהב לספר על רועי האדם, מעבר לרועי המפקד. אני מספר על הנסיעות צפונה, על איך שלפעמים היית מוותר על ההזדמנות היחידה שיש לסמג"ד 51 לישון ולוקח לפעמים את ההגה כדי שגם אני אזכה לישון קצת. היית מוציא לפעמים גמרא ומתחיל ללמוד. אבל לא בשקט, בקול. כדי שגם אני אשמע. הרי, כמה אנוכי זה לזכות ללמוד גמרא ושהקשר שלך נוהג. עד כדי כך התחשבת בצרכיהם של אחרים. אני מספר להם, שמעבר לחירוף הנפש שהפגנת כשקפצת על אותו רמון בשביל להציל את אלו שהיו סביבך, היה עוד רגע שראיתי במו עיני איך הצלת עוד לוחמים, בשניות הראשונות של ההיתקלות, היית הראשון להבחין שיורים עלינו. הכדורים הראשונים שרקו ליד הראשים שלנו, והיית הראשון להתעשת ולצעוק שנתקלנו ולהוציא את כולם מהשוק הראשוני של התממשות מה שהתכווננת אליו כל שירותך הצבאי. שפתאום האש הזו היא לא אש שיורים במטווח והצלליות שרואים ממול הן לא דמויות קרטון. הכל אמיתי והכל מולנו. אין לי הסבר הגיוני איך לאחר מכן זיהית רימון שנזרק מתוך הכח, רימון שכנראה פגע בגדר האבן של אחת הטרסות, או שהחליק לאחד החבר'ה, היה חושך מעורפל של שעות הזריחה המוקדמות, אבל אתה ראית רימון שנפל בתוך הכח וצעקת "רימון" כולם קפצו או עפו לכל עבר, וניצלו. אף אחד לא נפגע מהרימון הזה. לאחר מכן, הכח התפצל לשניים ולא ראיתי אותך יותר, יצאת לאיגוף מימין להסתער על המחבלים פנים אל מול פנים ושם מצאת את מותך. אני מבקש סליחה על שלא עמדתי בהבטחתי לך. לאחר שהצטרפתי לחפ"ק גילית שעשיתי גם קורס חובשים, ואמרת "מעולה, עכשיו יש מי שיטפל בי". צר לי שלא עמדתי במשימה. זכינו, אנחנו דור שזכה לחזות ולהתברך במפקדים ולוחמים כמו רועי, כמו דרור ויינברג, האחים למשפחת פרץ ועוד רבים וטובים שהסתערו קדימה בידיעה שמההסתערות הזו כנראה שלא יחזרו בחיים אבל באמונה שלימה במטרה ומתוך תחושה של שליחות בהנהגת הכח שמאחוריהם ואמונה בעם ישראל ובקב"ה. יהי זכרך, ברוך.