בשנת תשנ"ד (1993-1994), בתום לימודיו התיכוניים, החליט רועי ללמוד במכינה הקדם-צבאית 'בני דוד' שביישוב עלי, במחזור ו'. רועי השתלב בטבעיות במכינה, ותואר על ידי רבותיו כרציני באופן יוצא דופן בלימודיו. בעלי חברו יחד שמחת הנעורים של רועי וכישוריו המרובים למשנתו העמוקה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהפכה עבור רועי למצפן להמשך הדרך. בתקופה זו הוא גם שקד על כושרו הגופני, השתתף בקביעות במד"סי סיירות שנמשכו כל הלילה בימי חמישי, ובסמוך לגיוס הגביר את האימונים, לרבות ריצות ארוכות מרעננה עד נתניה וחזרה.
לאחר שנת הלימוד בעלי בה העמיק את אמונתו והתחזק התגייס לצבא- באוגוסט 1994 למסלול עורב צנחנים. כחצי שנה אחרי תחילת המסלול, הוחלט בצה"ל להקים יחידה קטנה ואיכותית שתתמחה בלוחמת גרילה, כדי לשפר את הלחימה בדרום לבנון נגד ארגון החיזבאללה. הצוות של רועי הועבר כולו, יחד עם צוותים נוספים מיחידות מובחרות וסופחו להקים מחדש את יחידת "אגוז". הכומתה האדומה הוחלפה בחומה. ביחידה זו עתיד היה רועי לשרת את רוב שנותיו בצה"ל.
המסלול לא היה קל עבור רועי, שהיה צריך להתאמץ במיוחד כדי לעמוד בדרישות הפיזיות של המסלול המפרך, אך רועי - נאמן למשפט שנעשה הסיסמה שלו: "קשה זה טוב" - התגבר על הקשיים הפיזיים והנפשיים והיה ללוחם מוכשר.
רועי בלט ביכולת הניווט המופלאה שלו ומהר מאוד הבינו חבריו לצוות וליחידה שניתן לסמוך עליו. חברו לצוות איל ויטנברג ספד לו: "התגלית כאדם חכם ביותר, שנון, צנוע, בעל אינטליגנציה ריגשית ושיכלית כאחד. בעל חוש הומור, יכולת ניווט מדהימה, אחד מהחברה, לוחם מקצוען ומיומן שהמושג "ויתור עצמי" לא קיים אצלו בלקסיקון..."
רועי התגלה כבעל נחישות בלתי רגילה לסיים דברים כמו שצריך ולא לוותר. לאחר כעשרה חודשי פעילות מבצעית מאוד אינטנסיבית בלבנון, יצא לקורס קצינים ביוני 1996. עם סיום קורס הקצינים בבה"ד 1, חזר לשרת כמפקד מחלקה של טירונים ב"אגוז". רועי הרגיש שהוא חלק מצוות שבונה משהו חדש, כינה זאת חלוציות בגלל שהיה מדובר באימונים מסוג שונה- ניווט ולחימה בשטח סבוך שעד לאותו שלב לא ידעו בדיוק מה זה. רועי שירת כמ"מ טירונים במשך 8 חודשים, ומפקד צוות מבצעי עוד 8 חודשים ועוד 4 חודשים כמפקד צוות מבצעית נוסף.
מאז שסיים את לימודיו בעלי, התגעגע רועי לספסל הלימודים, ועשה ככל יכולתו להמשיך ללמוד תורה גם במהלך השירות הצבאי השוחק. פקודיו זוכרים אותו בתקופה זו לומד תורה בהזדמנויות שונות בשטח, בג'יפ או במאהל. ומקפיד לקרוא "דף יומי" בהתמדה מלאה.
באוגוסט 1998 השתחרר מהצבא וחזר למכינה בעלי כבוגר. בעלי קיימות תוכניות לבוגרי צבא בלימודי ישיבה ובמשך שנה הקדיש עצמו ללימודי קודש. טייל כחודשיים באפריקה וזימבבואה יחד עם שניים מחבריו: שוליק לשם ואבנר לשם. גם שם הקפיד לשמור על המצוות על הכשרות והשבת אפילו שהתנאים בג'ונגל אפריקאי כמעט שלא מאפשרים זאת.
מספר חברו לטיול שוליק לשם: סוף אוקטובר 1998, בוצוואנה – אפריקה. חזרנו מטיול של 4 ימים בשמורת האוקוונגו, זוהי דלתא של נהר גדול (נהר האוקוונגו) המגיע מאנגולה ומסתיים בשטח ענק של ביצות בצפון מערב בוצוואנה. כדי להיכנס ולצאת מהאי המוקף מים טסנו בפייפר קטנטן שבקושי נכנסנו בו ארבעתנו – קליין, אבנר, עמיאל ואני. חזרנו בטיסה למאון "העיר הגדולה" ממש לפני שבת. היה לנו בקושי שעתיים להתארגן.
העמסנו את הדברים על הג'יפ ויצאנו לחפש אכסניה להעביר בה את השבת. בגלל קוצר הזמן לא היינו בררנים ובחרנו איזה פונדק קטן שמאחוריו היה שטח פתוח גדול ומגודר. בעל המקום הסכים שנקים אוהל בשטח המגודר שמאחוריו, וכך במהירות ובנוהל הרגיל הקמנו את האוהל, אבנר ועמיאל כרגיל ישנו בג'יפ על מזרון שהלוואי והיה לי כזה בבית, וקליין ואני כמו תמיד פתחנו את האוהל וארגנו אותו לשהייה בשבת.
המשימה הבאה היתה להכין ארוחת בזק לקראת שבת. חממנו 2 מנות חמות, והשארנו אותם מכוסות כדי שישארו חמות עד אחרי התפילה. הלכנו לפונדק ושילמנו מראש על 2-3 קוקה קולה שניקח במהלך השבת. (היה מסובך להסביר להם למה אנחנו משלמים על משהו שאנחנו בינתיים בכלל לא לוקחים).
התפללנו קבלת שבת וערבית וישבנו לאכול את האוכל שהכנו מראש. כשקמנו בבוקר ההמולה היתה גדולה, כל החצר הגדולה )בגודל של חצי מגרש כדורגל) היתה מלאה באנשים שבנו דוכנים, פרקו משאיות והרכיבו במה ענקית. מין סיטואציה הזויה שכזאת, אנשים מתאספים הדוכנים מוקמים ובתוך כל התכונה השוקקת עומד לו אוהל לא קשור שיושביו גם הם נראים תלושים מכל מה שמסביב ולא מראים סימנים של מי שמתכוון לזוז. אחרי בירור קצר התברר שבמוצאי שבת מתוכננת הופעה של להקת רוק גדולה מאוד ומפורסמת שהגיע במיוחד מדרום אפריקה.
במהלך רוב היום די התעלמו מאיתנו, עד שבצהריים הגיעו הנציגים הראשונים לשאול מתי אנחנו מתכוונים לפרק את האוהל כי אנשים צריכים להתחיל להגיע.
אנחנו מצדנו הלכנו לבקש אישור מיוחד מבעל הפונדק להשאיר את האוהל שלנו על תילו עד למוצ"ש מה שהפך אותנו לעוד יותר מוזרים ממה שהם כבר חשבו ממילא. לאט לאט התחיל להיכנס הקהל להופעה, כל דוכני השתיה, הבמה, התאורה והסאונד כבר מוכנים והאוהל עומד. כבר היה שלב שהיו אלפי אנשים והאוהל שלנו עדיין עמד, מחכה למוצאי שבת. מוצ"ש אכן הגיע בסוף, אבל לא נשארנו להופעה היינו צריכים ליסוע 800 ק"מ באותו לילה כדי להגיע בבוקר לגבול עם זימבבווה."
במהלך שנה זו פנה אליו חגי מרדכי, מפקד "אגוז" דאז, והציע לרועי להיות מפקד הכשרות ביחידה. אחרי שנה של תהליך עצמי מיוחד, חזר רועי לצבא כמ"פ הכשרות, כמי שבונה את המסלול של "אגוז" ומכשיר את הלוחמים. שם עשה רועי מפנה בכל מה שקשור לפיקודיות ול"דיסטאנס" כדי להכשיר את הלוחמים לחשיבה בוגרת ועניינית כדי שהמעבר ל"מבצעית" יהיה ממוקד, ולא תהיה פריקת עול והפרות משמעת. רועי הלך עם המהלך הזה קדימה ובנה מסלול שהיווה מודל לדרכה העתידית של "אגוז".
עם הנסיגה מלבנון עבר לתפקיד מ"פ. עתיד יחידת "אגוז" לא היה ברור, אך רועי פיתח יכולות אימון שהתאימו לנסיבות. כך רועי, תמיד היה חושב, אסטרטג ומתכנן ומביא רעיונות ודברים חדשים גם בתחום הפיקודיות, הלוחמה והצבאיות.
גם בסגנון הפיקוד שלו התאפיין רועי ביכולת לכלול באישיותו תכונות שנראו לאחרים כניגודים: כשפיקד על טירונים ידע לנהוג בקשיחות כדי לחשלם ולהפוך אותם מאזרחים ללוחמים, וכשפיקד על חיילים ותיקים ידע לכבדם ולהניע אותם לבצע את המשימות ברוח טובה, ללא צורך בהישענות מרובה על סמכות פורמלית.
בשנת תש"ס (2000) נסוג צה"ל מרצועת הביטחון שהקים בדרום לבנון. לקראת היציאה ביקש מרועי מפקד אגוז דאז, חגי מרדכי, לתכנן ולנהל מארב בו ישתתפו חיילי פלוגת ההכשרות של אגוז בעומק השטח, כדי שהחיילים הצעירים יספיקו "לטעום טעם של לבנון". היציאה הפתאומית, שלא במועד המתוכנן, מצאה את הצוות שרועי שלח בעיצומה של הפעילות, כשרועי עצמו ישב בכוננות במוצב צה"ל בבינת ג'בל.
לצוות לא היה מוצב בטוח אליו יוכלו לחזור כיוון שפונה בעודם בשטח. רועי יחד עם צוותו, פונו בסופו של דבר באמצעות מסוק.

דמותו כמפקד

אף שהציבור הרחב נחשף לשמו של רועי קליין רק לאחר שמת מות גיבורים במלחמת לבנון השנייה, כבר שנים קודם לכן היה למפקד נערץ ביחידת 'אגוז'.
ההערכה הרבה לה רועי זכה באה הן מלמטה – מפקודיו בדרגים השונים, והן מלמעלה – מן הקצינים המופקדים עליו. כבר כחייל רועי התאפיין בשתי תכונות מרכזיות: רצון של ברזל ויצירתיות. את התכונות הללו ניתן לזהות בבירור לכל אורך דרכו הפיקודית, כשכל העת תכונותיו הטובות הולכות ומתעצמות כתוצאה מהתפתחותו הרוחנית המתמדת.

תחילת הדרך באגוז

עם סיום קורס הקצינים, רועי התמנה לתפקיד מפקד צוות טירונים ב'אגוז'. החיילים אהבו את רועי, ראו בו מודל לחיקוי והיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. נראה שהסיבה לכך היא שהם זיהו את התכונה הראשית באישיות של מפקדם: מידת הענווה, וידעו שאם רועי בא אליהם בדרישות, אין זה מתוך רצון להשתרר עליהם, אלא רק ממניעים טהורים לגמרי, ושהוא אוהב כל חייל ומכבד אותו.
על הכבוד שרחש לחייל הפשוט ניתן לעמוד ממקרה שאירע בבסיס האימונים החטיבתי של 'גולני'. מפקד הבא"ח, אל"מ יואל אור, רצה לדעת לאיזה יחס באמת זוכים הטירונים בבסיס שתחת פיקודו. לפיכך, בלילה אחד הוא הסיר את דרגותיו, חבש כובע שהסתיר את פניו, וסייר בבסיס.
אור התבונן מרחוק על המסדר שערך סמל הצוות של רועי לחייליו, והופתע לשמוע לפתע קול מאחוריו: "חייל, אפשר לעזור לך?". הקול היה קולו של רועי. אור לא התבלבל, והציג את עצמו כחייל שברח מן הפלוגה שלו. רועי הניח את ידו על כתפו, ואמר לו "בוא נשב ונדבר".
רק לאחר כמה דקות שבהן רועי הרביץ בו "תורה וערכים" (כלשונו של אל"מ אור), הרים את שולי הכובע שלו, חשף את זהותו האמיתית ואמר לו "יישר כוח". בסיפור זה ניכר השילוב שהיה ברועי בין ענווה, רגישות וכבוד לזולת מחד, ונחישות בלתי מתפשרת מאידך.

מ"פ הכשרות באגוז

לאחר שרועי סיים את שירותו הצבאי בתור סגן מפקד פלוגה, התמנה אל"מ חגי מרדכי (אז סא"ל) להיות מפקד 'אגוז'. מרדכי חש שהדגש המבצעי החזק ביחידה האפיל על חשיבות תקופת ההכשרה, וחיפש קצין שיחזיר את היוקרה לתפקיד מפקד פלוגת ההכשרות. חוות הדעת שקיבל מקצינים ביחידה הייתה חד-משמעית: "נסה לשכנע את רועי קליין, הוא הכי טוב שיש לנו".
רועי קיבל על עצמו את התפקיד, ובנה פלוגה לתפארת. בתפקיד זה יכלה היצירתיות שלו לבוא לידי ביטוי מלא יותר; הוא לא קיבל את תכניות האימונים הקיימות כמובנות מאליהן, ובמקרים רבים בנה תרגילים מחדש ואתגר את חייליו, מתוך מגמה לדמות את האימונים עד כמה שניתן לסביבה המבצעית אותה עתידים היו לפגוש בהמשך דרכם.
החיילים שלו בתקופה הזאת סיפרו על כך שהאימונים היו לא שגרתיים., גם בהיותו אחראי על ההכשרה, היה מעורב מאוד בצד המבצעי של היחידה. רועי השתתף בתכנון מבצעים ובתחקירים של מבצעים שהתקיימו. במסגרת ישיבות כאלה, לא נשא פנים לאיש, והביע את דעתו בנחרצות כשחשב שדברים לא נעשים בצורה המיטבית.
על כך אמר מפקד היחידה דאז, אל"מ חגי מרדכי: "במקרים כאלו, כלל לא עניין אותו מה יגיד מאן דהו. וכשהוא מתח ביקורת, לא יכולת שלא לקבל זאת; אולי לא תמיד קיבלתי את עמדתו, אבל היה ברור שמקורה של הביקורת במניעים טהורים, היה ברור שזה לא בן אדם שבא לעשות עליך רושם."
באחת הביקורות של מפקד הבטיחות בצה"ל כשרועי משמש מ"פ הכשרות הוא הופתע לראות שחייליו של רועי מקפידים להרכיב משקפי מגן על עינהם כפי שכתוב בתו"ל. כי בד"כ בביקורות שהיה עורך בקרב פלוגות חיילים זה היה הדבר הראשון עליו היו מוותרים ולא מקפידים.

מ"פ מבצעית באגוז

ערך פיקודי נוסף שקיבל אצל רועי פירוש ייחודי הוא 'לויאליות'. מילה זו נתפסת על פי רוב כבאה לבטא את המחויבות של המפקד לדרגים שמעליו. אולם הפירוש המילולי של מילה זו היא 'נאמנות', ואמנם מפקד צריך להיות נאמן לדרגים שמעליו, אך עליו להיות נאמן גם לפקודיו, ובכלל – נאמן לאמת. כך רועי תפס את מושג הנאמנות, מה שבא לידי ביטוי במקרה בו נשלח לרצועת עזה, ומיד קיבל פקודה מהמח"ט שם לבצע מעצר של מבוקש.
רועי ידע שהכוח שלו לא מוכן למשימה, וביקש הארכה כדי לבצע נוהל קרב ולהכין את חייליו כראוי. המח"ט לא אישר את ההארכה, ואמר לו "אתה נכנס עכשיו, בפקודה!". ככלל רועי כיבד את מפקדיו ופעל לפי הוראותיהם גם כשלא הסכים עימהם, אך במקרה זה הוא חש שנאמנותו לפקודיו – שסומכים עליו כמפקד המוביל אותם לקרב – והאחריות שלו על חייהם, אינה מאפשרת את ביצוע המעצר כפי שרצה המח"ט. רועי לא הסכים להיכנס, וזכה לתגובה נזעמת מצד המח"ט, שלמעשה סילק אותו מהגזרה חזרה ליחידת האם – 'אגוז'.
בגלל שב'אגוז' הכירו את אומץ לבו של רועי ואת חתירתו למגע, לא זו בלבד שלא ננזף, אלא שזכה לגיבוי והערכה על מה שעשה. בכל הקשור לדוגמא אישית, רועי הקפיד לשהות עם חייליו בשטח ולא שכח להביט על השירות דרך עיניהם, ולא רק דרך עיניו שלו כמפקד פלוגה. הוא הכניס חיות בפעילות הצבאית השוחקת.
כך תיאר אחד מחייליו אימון עם רועי: "אני זוכר יום שבו כולנו כבר התעייפנו, הלכנו מתרגיל לתרגיל, וחשנו שזה לעולם לא ייגמר. ואז, בסוף תרגיל אחד, רועי לקח אותנו להתחלה, אמר "או קיי, עכשיו אני אחד החיילים", והתחיל לרוץ אתנו ולעשות את כל התרגיל. הוא שינה את כל מצב הרוח שלנו, רצנו אחריו, ניסינו לעמוד בקצב שלו, הוא היה כמו אריה, עם שאגות וצעקות. בכלל, אצלו, התרגיל לא נגמר עד שהוא נגמר... הדברים הגיעו עד כדי כך שפעם באחד התרגילים חייל ירה פצצת מטול, ורועי חטף רסיס ברגל. הייתי חובש, עמדתי לידו, ולפתע הוא צעק מכאב, אבל הוא לא הפסיק בשל כך את התרגיל. רק אחרי קרוב לעשרים דקות, בסוף התרגיל, הוא קרא לי ואמר: "בוא תסתכל, חטפתי איזה רסיס".
מהרסיס הזה נשארה לו צלקת.

סמג"ד 51 בגולני

תפקידו האחרון של רועי בצה"ל היה סגן מפקד גדוד 51 בחטיבת 'גולני'. בהתחלה מפקדים וחיילים פחדו מהסמג"ד הקשוח וההחלטי, אך מהר מאוד יצא שמו כאדם שנון בעל חוש הומור, שיקפיד להפיג את המתח שנוצר לעתים בעשייה הצבאית.
קצינים ששירתו תחתיו תיארו תחושה של ביטחון עצום שנסך בהם, של אמון מלא בכך שעומד לפניהם קצין מקצועי, שיודע בדיוק מה הוא עושה ועל מה הוא מדבר. בתקופה שבה הגדוד לחם באזור עזה, לפני תחילת מבצע, רועי היה מפתיע את הפלוגות באמצע הלילה, עובר מרכב לרכב ובודק הכל עד לפרט האחרון. הוא לא נזקק לשימוש בסמכות פורמלית ולא הסתתר מאחורי דרגותיו. כך תיאר אותו מפקד מחלקה ששירת באותה תקופה תחת פיקודו: "כשהוא נכנס ל'אכזרית' קראתי לו כמה פעמים 'הסמג"ד', עד שהוא התפרץ ואמר לי "די כבר עם הסמג"ד הזה, מהיום קוראים לי קליין!". הוא עשה עלינו רושם של איש ספר, אדם משכיל, לא איש הצבא הטיפוסי שהתרגלנו אליו.
הוא גם היה מאוד מחובר לשטח, מעורב בפרטים, במסדר האחרון לפני המבצע בבית חנון הוא בא אישית לראות את המחלקה שלי; כששינו לנו את המשימה, הגיע אישית להגיד לי ולהסביר מה בדיוק קורה. בפעילות המבצעית ברצועת עזה קיבלו גם החיילים מן השורה הזדמנות להכיר את הסמג"ד, שבמצבי שגרה עובד בעיקר מול קצינים אחרים בגדוד.
מפקד מחלקה בגדוד תיאר את התחושה של החיילים בפלוגה, עת יצאו למבצע תחת פיקודו של רועי: "הדיבור שלו במכשיר הקשר היה מיוחד במינו: רגוע לחלוטין, בלי לחץ, כאילו אנחנו עכשיו באיזה טיול ולא בסכנת חיים. אנשים הרגישו ביטחון כתוצאה מכך, הייתה בכל הפלוגה תחושה שיש בעל בית שיודע את העבודה וניתן לסמוך עליו. הדיבור שלו גרם לחיילים לרצות ללכת אחריו." סיפר עליו צפריר תפארת סמ"פ בגדוד 51 על יום הקרב בבינת ג'בל: ביום הכניסה לבינת ג'בייל כשעשור וכל המ"פים והמ"מים נמצאים בקפ"קים אי שם בצפון, כינסנו ישיבת סגנים אחרונה איתך במשרד מג"ד ב"רגבים"- בה דרשת לדעת את מוכנות הפלוגות מבחינה מבצעית ולוגיסטית, כרגיל בירידה לפרטים הכי הקטנים- מה המשקל שכל לוחם סוחב, תקינות אמצעים ספציפיים, אפילו שאלת מה לקחו הלוחמים בסנדוויצ'ים, ולמה אין דבש במנות האלה? אנחנו מצידנו ניסינו לדלות כמה שיותר מידע לגבי המבצע (רק דרכך יכולנו לקבל עדכונים מדויקים) אבל למרות שלא ידעת בשלב הזה הרבה יותר מאיתנו נסכת בנו ביטחון רב..
פירטת בפנינו את התכנית הכללית של המבצע כשהדגש הוא כמובן תפקיד הסגן: "עד לגדר"- תפקידינו להביא את הפלוגות כמה שיותר מהר בשעה הנקובה לנקודת הכינוס בחניון כלשהו בצפון. כרגיל סיימת בהלצה ובגלל שידעת שאנחנו לא יודעים מספיק על המבצע פנית אלי ואל אלכס ז"ל: "נראה לי שמהר מאד אתם תהיו מ"פים ואני אהיה מג"ד..." יוזמה והתקפיות, מקצועיות, קור רוח, נאמנות לדרג שמעליו אך גם לחיילים שתחת פיקודו, דוגמא אישית, אומץ – אלה התכונות שאפיינו את רועי קליין כמפקד בצה"ל. כולן באו לידי ביטוי במידה כזו או אחרת בקרב האחרון שלו, בבינת ג'בל, במלחמת לבנון השנייה.
כתב: נתנאל אלישיב

צל"ש

בתקופה שלאחר הנסיגה מלבנון היה קיים חוסר ודאות לגבי מהות פעילותה של יחידת "אגוז", שתכלית קיומה המקורית ניטלה ממנה. רועי - שימש בתפקיד מפקד פלוגה מבצעית ב'אגוז' - לא אמר נואש, ויחד עם קצינים נוספים ביחידה, חתר למגע, וחיפש את הדרך להביא את הניסיון שצבר בלבנון לידי ביטוי בזירות אחרות. ההזדמנות שלו הגיעה בשנת תשס"א (2001), עת התבקש להגיש תכנית מבצעית להתמודדות עם חוליות שיורות על כוחות צה"ל באזור שכם.
היה מדובר בציר שעולה משבי שומרון להר עיבל . עליו היו מניחים מטענים המשולבים בירי ממארב כמעט כל שבוע. באותם ימים זו הייתה נקודת ציון משמעותית כי מירב הפעילות בשטחים התקיים בדיוק שם . מפקד היחידה דאז תמיר ידעי הורה לרועי לתכנן מבצע שיתקיים בציר זה .
שתי פלוגות קיבלו לידיהן את ביצוע המשימה אליה התכוננו כשבוע וחצי. רועי סיפר שהשקיע לא מעט בהכנות למבצע הזה מבחינת נוהל קרב, אימוני הצוותים המעורבים, ניתוח השטח, ההיטעמות בשטח לאורך זמן, לימוד אורח חיי האויב שמתגורר סמוך מאוד למקום, בניית מודל של הציר וכן הלאה. למעשה רועי דאג לכל הפרטים כמו גם להכנה מדוקדקת שלא משאירה מקום לספק. בצורה מקצועית ואיכותית.
ההיטמעות בשטח לא היתה פשוטה , רועי טען שזה לא היה דומה כלל ללבנון, שם היתה רצועת ביטחון שלא איפשרה להיות כ"כ קרובים לכפרים. בפעילות זו הקירבה לשכם היתה משמעותית ולכן היתה לכך חשיבות רבה מאוד בהכנות המקדימות וביכולת להיטמע בשטח.
בלילה השני למארב חוליית המ"פ רועי זיהתה דמויות רחוקות שהחלו להתקרב לעברם. הזיהוי נהיה ברור: שלושה מחבלים התקרבו לעבר הציר של הר עיבל.
אחד מהם הוריד את התיק והשני החל לעדור עם מעדר ולחפור. השלישי בדק את המקום בו יניח את המטען. רועי נתן פקודה לכוח לפתוח באש ולצאת להסתערות.
במהלך ההסתערות נהרגו שני מחבלים, השלישי נפצע וברח.
בשלב הזה נגמר הקרב הזה. אך הצוותים זיהו אמבולנסים שחילצו את הפצוע שברח אליהם ובמקביל פרקו חמושים מתוך האמבולנסים. החמושים התפצלו למספר מקורות אש והחלו לירות לכיוון החיילים. חיילי אגוז תפסו מחסות והחליטו לא לפתוח באש על המחבלים האלו מסיבות טקטיות. נשארו שקטים, תוך שהם שוכבים במקום, ומדלגים למקום יותר מוגן וכל הזמן הזה המחבלים המשיכו לירות עליהם, תוך כדי כך שהאש הולכת ומתחזקת.
בשלב הזה האמבולנסים טיפסו לציר שעולה להר עיבל, פרקו מהם חמושים והחלו להתקרב לנקודת הנחת המטען.
כשהחמושים התקרבו לטווח האש של החיילים הם מחליטים לפגוע בהם, והחלו לצאת להסתערות. החיילים הרגו את שלושת החמושים, בסך הכול חמישה מחבלים. בשלב הזה כל המחבלים שירו עליהם מרחוק, נסוגו לאחור, האמבולנסים מיד ברחו למטה, וכל החמושים שליד האמבולנסים עלו עליהם, ונסוגו .
זו היתה הפעם הראשונה בה רועי נתקל, למרות שבלבנון היה נמצא שעות ארוכות במארבים. פעם רועי אמר שהוא חישב שמתוך סך החיים שלו, חמישה חודשים הוא היה למעשה במארבים.
עוד הוא אמר: "צריך מבנה אישיות שיודע להתמודד עם הסבלנות עם אורך הרוח, קור הרוח, וגם אחרי שנהרגים מחבלים יש לעשות בדיוק מה שעושים באימונים, לא מתבלבלים, לא מתרגשים יותר מדי, יציאה, פתיחה באש, הסתערות." (מתוך ראיון לכתבה מאת עומרי אסנהיים)
מבחינת יחידת אגוז זו היתה ההיתקלות הראשונה המשמעותית, היה מדובר במבצע עם הרבה לוחמים, שתי פלוגות, שנכנסו לשטח, נטמעו והצליחו במשימה שלהם. מארב איכותי שהביא לתוצאות.
שנה אחרי פעילות אלוף פיקוד מרכז החליט להעניק לחיילים תעודות הערכה.
רועי, בצניעות אופיינית, נמנע מלספר לאחרים על התעודה, שהוסתרה על ידו בביתו ואף ביקש מבני משפחתו לא לדבר על כך.
רועי מדבר על הפעולה >
סודי ביותר סרטו של גדי סוקניק, קשת ערוץ 2