רועי, אני יושב לכתוב לך דברי פרידה וזיכרון והדבר קשה לי מאוד, אני מוצא כי עדיין לא עיכלתי את לכתך לבלי שוב... עבר כבר חודש מאז נפלת בקרב גבורה בבינת ג'ביל והלב ממאן להאמין ומסרב לקבל כי לא תשוב, אתה הרי זה שלימד אותנו כי "הכל בראש" ו "קשה זה טוב" חזרת ואמרת כי "מה שקשה עושים מייד, מה שבלתי אפשרי- לוקח קצת זמן" ואני ממתין כי יתרחש הבלתי אפשרי. אני עדיין ממתין לשיחת הטלפון ממך, אתה תגיד "עזוב שטויות היה קשה אבל יצאנו מזה…" ובינתיים צפות ועולות בזיכרוני תמונות מתקופת חברות משותפת. הכרנו כחניכים בסניף בני-עקיבא ברעננה, אי אפשר היה להתעלם מנוכחותך, מהחיוך הענק,מהבגרות והרצינות שהפגנת מחד, ומאידך מחוש ההומור והיכולת להצחיק אותנו עד דמעות. שובצנו יחד באותו צוות הדרכה והקשר בינינו העמיק, מצאתי לי חבר ואח, אשר היה שותף עימי לחוויות ללבטים ולאתגרים. אהבת את הארץ, לא כסיסמה אלא אהבה ממש, אהבת את הנופים את השבילים והרגבים, זכיתי לטייל איתך מספר פעמים, בכולם הכרנו את הארץ "דרך הרגליים". לא אשכח כיצד בטיול אותו ערכנו מספר חברים לנחל עמוד, לאחר עלייה מתישה במיוחד, נעמדת על סלע ושרת במלוא גרון: "ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה, מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה, קבלני אל שירייך כלה יפהפייה, פתחי לי שערייך אבוא בם אודיה...". אנחנו מהצד חייכנו, אבל אתה שרת בדבקות כמו תפילה ובדיעבד הבנתי כי זו הייתה שבועתך לארץ... אני זוכר איך טיילנו לנחל צאלים, היה יום חם והטיפוס בציר אשר בחרנו לעבר הנחל היה תלול במיוחד. המים שלקחנו עמנו נגמרו במהירות ונשאר לנו פחות מחצי בקבוק. אני זוכר את המסירות, את הדאגה ואת הרצון שלך למרות הצמא, ללגום פחות על-מנת שלי יישאר יותר. הייתי צריך לשכנע אותך להמשיך ולשתות. לבסוף הגענו לעין-נמר עייפים ומותשים והיינו מאושרים לגלות כי המים ראויים לשתייה ואף לרחצה, אלו ככל הנראה המים הטעימים ביותר ששתינו... למדנו יחדיו בעלי, ישנו באותו חדר, שם גיליתי איזה כוחות פנימיים אתה נושא בקרבך, כיצד אתה מציב לעצמך מטרות ועומד בהן בכל מחיר וכך היית משכים מדי בוקר לתפילה ולשיעורים בכל תנאי מזג אוויר, לא מוותר לעצמך... יצאנו יחד לקורס צלילה, אני זוכר את הבטחון אשר חשתי בצלילות המשותפות איתך, היה ברור כי בכל מצב יש על מי לסמוך. היינו מתקשרים בסימני ידיים מתחת למים וצחקנו על-זה כי אנחנו מתחילים את השיחה מתחת למים וממשיכים בנקודה בה הפסקנו עם העלייה מעל פני המים. לא אשכח כיצד צללנו בשמורת האלמוגים בסמוך למצפה התת-ימי באילת, ותוך שאנחנו מוקסמים מהיופי ונהנים בצלילה, חרגנו מגבולות השמורה, לפתע סינוור אותנו פלאש. רק אז הבנו כי נכנסנו בטעות לתחומי המצפה התת-ימי והפלאש הינו ממצלמה של אחד המבקרים, מיהרנו לצאת משם בטרם יגיע למקום פקח הרשות... שמרנו על קשר במהלך השנים, זכיתי ללוות אותך ביום החתונה, אני זוכר את השמחה בה היית שרוי, ניכר כי נקשרת עם שרה בכל נימי נפשך. אהבת את הילדים אהבת נפש וניצלת כל רגע לשהות בחברתם, דיברתי איתך לאחר ששרה ילדה את יואב וסיפרת לי כי אתה שוטף את הבית, אולם מלאכת השטיפה מתארכת זאת משום שגלעד נמצא כל העת על גבך... בשיחותינו האחרונות שמעתי בקולך כי אתה מאושר, אושר של אדם אשר מגשים את ערכיו הלכה למעשה וחי חיי שלמות, אשר מעטים זוכים לחיות. רועי, למרות שחלף חודש מלכתך געגועינו אליך קשים מנשוא, ידענו עוד בחייך ועוד יותר בלכתך כי הצלחת להטביע חותם בלבנו. מים שקטים חודרים עמוק… רועי, אני לא מרגיש צורך לבקש ממך להיות עלינו מליץ יושר. מתוך חברותנו העמוקה, אני יודע היטב כיצד עלית למרומים ופילסת לך דרך ללא כוח וללא דחיפה, אלא בשקט ובחיוך גדול, נעת בבטחה ללא הסתכלות אחור ולא ויתרת עד שהתייצבת בפני יושב מרומים ואתה מליץ בפניו יושר על שרה גלעד ויואב אהוביך, על משפחתך ועל כל עם ישראל. יהי זכרך ברוך, מתגעגע ערן.