"לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם...יפול מצידך אלף ורבבה מימינך, אליך לא יגש...לא תאונה אליך רעה, ונגע לא יקרב באוהלך. כי מלאכיו יצוה לך, לשומרך בכל דרכיך. על כפיים ישאונך פן תיגוף באבן רגלך". (תהילים,צ"א). בבוקר היום ההוא, בעיצומה של המלחמה, כשהחלו להגיע השמועות הנוראיות- כולנו התכנסנו לאמירת תהילים. לא רציתי להאמין לשמועות כי לפעמים השמועות גרועות בהרבה מהמציאות. ובכל זאת, הבנתי שנידרשות כאן תפילות שיקרעו שערי שמיים כדי שנוכל סוףסוף לשמוע על הישועה הגדולה ושבסוף "המצב לא כ"כ נורא כפי שהיה נדמה". אז עוד לא ידעתי שרועי זצ"ל הי"ד כבר נהרג ורק מחכים להודעה רישמית למשפחה. וכשקראתי את הפסוקים הללו התחזקה בי הוודאות שלא קרה שום דבר ואין מה לפחד כי הרי כך כתוב במפורש- המלאכים שומרים על הטובים!! הרגשתי שזו לא רק תפילה שאולי תתקבל ואולי לא, אלא זהו תיאור של המציאות! המזמור הזה הפיח בי הרבה תקווה. לאחר מכן, כשכבר היה ברור שהתרחש אסון גדול חשתי ריקנות גדולה. לא הבנתי: אייך זה יכול להיות שתחושה כ"כ חזקה של אמונה תסתיים בכאלו תוצאות? אייך אדם כ"כ צדיק נפגע, למרות ההבטחה שבפסוקים?! בשבעה, כשראיתי את שרה המקסימה ואת ההתמודדות שלא ניתן לתאר במילים מול הילדים - השאלה התחזקה בי יותר. לא עלו בי הרהורי כפירה ח"ו, אלא רצון אמיתי ופנימי להבין אייך זה מתיישב. בשבת שלאחר הלוויה, בזמן תפילת קבלת שבת פתאום צצה לי תשובה. "מלאכיו יצווה לך לשומרך בכל דרכייך"- רועי בקרב הזה היה המלאך. הוא לא היה חייל מן המניין וגם לא צדיק מן המניין אלא מלאך עם שליחות ענקית. כששמעתי שבשברירי השניות האחרונות, בזמן שקפץ על הרימון הוא אמר "שמע ישראל", זה חיזק לי את התחושה הזו. בן אדם פשוט לא מסוגל לזה. כמעט ולא היכרתי את רועי אך אני שמחה גם על הרגעים המעטים שזכיתי להגיד לו סתם "שלום" ו"מה נשמע". הזוג קליין נראו לי כזוג חמוד במיוחד, ביחד ולחוד, ולא הצלחתי לשער את הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להכיר אנשים כמותם. היום, לאור מעשה הגבורה של רועי ומעשי הגבורה היום- יומיים של שרה אני מתחילה להבין את קצה קצהו של הפסוק "בקרובי אקדש". אני לא יודעת ולא ראויה לומר לכם דברי תנחומים ולכן רק אתפלל לריבונו של עולם עם המון אהבה לשרה ולכל המשפחה שמן השמיים תנוחמו.