רועי, חמש שנים, חמש שנים מאז נפילתך בידי בני עוולה אויבי ישראל. חמש שנים שאנו מתאספים כאן, מכירים כבר היטב את הדרך להר הרצל, מכירים היטב את מקומות החניה, נכנסים לבית הקברות ומכירים היטב את דרכנו לחלקה. אולם רק לדבר אחד עוד לא התרגלנו, רק דבר אחד טרם נתפס – עובדת לכתך מאיתנו בלא שוב. אולם, ככל שעובר הזמן אנו מוצאים גם נחמה. נחמה, לא משום שפסקו הגעגועים. נהפוך הוא, הגעגועים אינם מרפים. אלא -שאנו מוצאים נחמה בהכרה ובתחושה, כי גם בחלוף השנים, אתה מלווה אותנו ברוחך בכל יום ויום, והינך שותף מלא לדרך, תוך שדמותך מלווה אותנו בכל עת, ברגעי שמחה כמו גם בשעות קושי. בתוך כך, לעיתים קרובות צפים ועולים זיכרונות מתקופת חברות משותפת. הכרנו בתנועת הנוער בני-עקיבא ברעננה, שם היינו חניכים באותו השבט ושם נקשרו דרכינו. יחד, נכנסנו להדרכה בתנועה והיינו שותפים לצוות ההדרכה. יחד, הלכנו ללמוד במכינה הצבאית בעלי וחלקנו את חדר המגורים. יחד, נרשמנו לקורס צלילה וגילינו את יופי המצולות. יחד, טיילנו בשבילי הארץ, קונים את אהבת הארץ ברגלינו. יחד, ליוויתי אותך ביום חתונתך לכותל ובהכנות האחרונות לקראת החתונה. יחד, חווינו חוויות בלתי נשכחות, אשר תקצר היריעה מלפרטם. במהלך השנים נקשרה בינינו חברות אשר קשה להסביר במילים, חברות אשר אינה תלויה בדבר, חברות אשר אינה נצרכת למילים. אבקש לשתף את הקהל במספר זיכרונות: כאמור, רועי ואני עברנו קורס צלילה, אשר התקיים בים התיכון מול חופי תל אביב. בקורס צלילה תרגלנו אפשרות בה לאחד מאיתנו נגמר האוויר בבלון החמצן והוא נדרש להתחלק בחמצן עם חברו, תוך כדי העברת וסת הנשימה מפה לפה. התרגול התבצע בעומק מספר מטרים על קרקעית הים, כאשר כל אחד לוקח נשימה ומעביר את וסת הנשימה לחברו וחוזר חלילה. אני זוכר כיצד כאשר וסת הנשימה היה בפי – סימן לי רועי "הכל בסדר", אני מסתדר, קח עוד נשימה, אל תמהר... כך היא דרכו של רועי: אשר חושב על זולתו גם כשלו עצמו קשה לנשום. זיכרון נוסף: בטיול לנחל צאלים לקחנו כמות מספקת של מים, אולם הטיול היה מפרך, וכמות המים אשר הייתה ברשותנו הלכה ואזלה במהירות. בעצירות השתייה שמתי לב כי רועי שותה כמות קטנה מאוד של מים ומעביר לי את הבקבוק על-מנת שאשתה,ללא אומר ודברים. עד כמה רועי היה צמא נוכחתי כאשר הגענו למעין "עין-נמר" תוך שרועי נכנס מייד למעיין והחל לשתות מים זכים מהנביעה. כך היא דרכו של רועי: אשר חושב קודם על זולתו גם כשגרונו ניחר. במהלך לימודינו במכינה הצבאית בעלי חלקתי עם רועי את חדר המגורים. אני זוכר -בוקר חורפי בעלי, קרוואן המגורים מחומם ונעים, ובחוץ קור מקפיא, רוחות עזות מנשבות. על אף כי קיימת במכינה אפשרות להתפלל תפילת שחרית בשעה מאוחרת יותר, רועי לא מוותר, הוא קם מייד לאחר צלצול השעון, מתלבש בדממה ויוצא לתפילה. כי כך היא דרכו של רועי: הוא אינו נרתע מקשיים ועומד בגבורה בכל משימה אותה הציב לעצמו. על אף היות רועי איש ערכים ובעל עקרונות, אשר הציב לעצמו מטרות וחתר למימושם ללא ויתור, ניחן רועי ב"עין טובה" כלומר, תמיד ראה את זולתו בצורה חיובית, אוהדת ואוהבת. לפיכך תמיד השיבו לו הסובבים כגמולו ב"עין טובה", וזאת התכונה אשר הביאה את רועי לשמש כגשר בין אנשים מקצוות העם, בעלי רקע אידיאולוגי שונה, סביבה שונה ואמונות שונות. מלבד היחס לזולת, ה"עין הטובה" הינה גם עין טובה המסתכלת בעולמו של בוראה – ורואה בעיקר את הטוב. כך התבונן רועי וראה תמיד בכל דבר את "חצי הכוס" המלאה, לא מתוך התעלמות מ"חצי הכוס" הריקה, אלא מתוך הבנה ואמונה שגם לחיסרון יש תכלית ויש תפקיד, ו"כי טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו". כך היא דרכו של רועי: תמיד בחיוך ובאורך רוח, תמיד במתינות, תמיד במאור פנים לכל אדם. אבל אין באמור כדי להשלים עם המציאות החסרה, רועי לא השלים עם המציאות החסרה אלא ביקש לשנות את העולם ! איך משנים את העולם מתוך הסתכלות חיובית ו"עין טובה"? – הולכים בדרכו של אלקנה, עליו למדנו במכינה בעלי. אלקנה בן ירוחם, אביו של שמואל בספר שמואל מסופר כי אלקנה נהג לעלות לרגל למשכן שילה בעת שכיהנו שם עלי הכהן ובניו. על פי חז"ל, באותה תקופה רבים לא היו עולים לרגל, בגלל התנהגותם של בני עלי, שהיו מרעים לעולי הרגל; אולם אלקנה היה מקפיד לעלות לרגל, ובכל פעם היה עושה זאת בדרך אחרת – כל זאת על מנת לסחוף עוד אנשים לעלות לרגל לעבודת ה'. כך היא דרכו של רועי: במאור פנים, בחיוך, במתן דוגמא אישית, משפיע על אנשים וסוחף עוד ועוד מעגלי אנשים לדרך הישר והטוב... לצורר היהודים אשר מתחבא גם היום בארץ הארזים ושלוחיו הביאו לנפילתו של רועי, ישנה תיאוריה המכונה תיאוריית "קורי העכביש", על פי תיאוריה זו מבקש בן הבליעל להשוות בין עוצמתה של מדינת ישראל לבין עוצמתם של קורי עכביש אותם ניתן לקרוע בהינף יד. לפי תיאוריה זו, בעוד ישראל היא מעצמה צבאית חזקה, החברה הישראלית היא חברת שפע מפונקת שעייפה ממלחמות וסף כוח העמידה של אזרחיה נמוך. התיאוריה גורסת כי למרות שצה"ל חזק, אזרחי ישראל, שרגישים לאבדן חיי אדם, אינם מוכנים יותר להילחם ולהקריב חיים כדי להגן על האינטרסים הלאומיים שלהם. את הנאום נשא הצורר בשנת 2000' בעיירה בנת ג'בל אשר בדרום לבנון, באותו מקום בו שש שנים מאוחר יותר נפל רועי בקרב גבורה. רועי כל חייו קידש במעשיו ובהתנהלותו את אמרת הרב קוק: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה". איזו תשובה ניצחת - רועי, ענית לאויבי ישראל – במסירות הנפש אותה הפגנת בקרב. קריאתך "שמע ישראל", עוד מצלצלת ומהדהדת באוזנינו ובאוזני עם ישראל כולו ומוכיחה לאויבנו כי "עם ישראל חי" וכי אנו קשורים באהבה, בעבותות של פלדה, לארץ, לעם ולתורת ישראל. השעה אינה פשוטה. עם ישראל ניצב בפני אתגרים משמעותיים ובעת הקרובה נידרש למבחנים משמעותיים כעם וכאומה, צו השעה מחייב אותנו להצטרף לדרכו של רועי ולפעול לאחדות עם ישראל והנחלת ערכים מתוך עין טובה, מתוך מתינות ומאור פנים. משפחת קליין היקרה, מבקש אני להודות לכם. תודה לאהרון, אביו של רועי – אשר באמונתו היוקדת ובשתיקתו האצילית מפיח בנו אמונה. תודה לשושנה אמו של רועי – אשר בדרכה הייחודית, מתווה לנו את הדרך ומזכירה לנו כי "יש בשביל מי, ויש בשביל מה"... ולכל משפחת קליין, תודה על החיבוק, החום והתמיכה, להם אנו זוכים מכם לאורך השנים. רועי, היה נא מליץ יושר בעד משפחתך, בעד מוקירי זכרך ובעד כל עם ישראל. יהי זכרך ברוך !