דברים שנאמרו בבית הכנסת "יבנה" בשבת "חזון", תשס"ו שיעורנו השבת יחרוג ממתכונתו הרגילה ויתמקד בדברים על אסון נפילתו של רס"ן רועי קליין הי"ד, בנם של בני קהילתנו אהרון ושושנה שיבדל"א. "על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו". רועי הי"ד שגדל והיה לאיש בקהילתנו ובבית מדרשנו, נפל בלבנון בקרב על הגנת עמנו וערי אלוקינו, ביום רביעי א' לחודש אב, והובא למנוחת עולמים בהר הרצל בירושלים, ביום חמישי ב' לחודש אב, יום הולדתו ה- 31. על ההולך לעולמו בתאריך לידתו, אומרים חז"ל: "...יושב הקב"ה וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש". (קדושין לח,א). חז"ל קובעים כי ההולך לעולמו בתאריך לידתו, אות הוא כי צדיק היה האיש בחייו ושליחות חייו בעולם נעשה על ידו בשלמות מוחלטת ומופתית. שבת, שלפני תשעה באב, עומדת בסימן אבלות על החורבן וקינת "איכה". בפרשת השבוע קראנו את קינתו של משה "איכה אשא לבדי טרחתכם משאכם וריבכם" בהפטרת השבוע קראנו את קינתו של ישעיהו "איכה היתה לזונה קריה נאמנה" זאת, על פי ההלכה בשולחן ערוך: "...תשעה באב- קודם ואתחנן...". (או"ח תכח,ד) משמעותה המעשית של הלכה זו היא, שיש לתכנן את החלוקה השנתית של פרשיות השבוע באופן שיבטיח קריאת פרשת "דברים" בשבת שלפני תשעה באב, בכדי לקרוא בה קינת "איכה" שמקונן משה רבנו בפרשה "איכה אשא לבדי טרחתכם משאכם וריבכם". (א, יב) עם קריאת פרשת "דברים" בשבת זו שלפני תשעה באב תהיה ההפטרה של הפרשה "חזון ישעיהו" בכדי לקרוא בה קינת "איכה" שמקונן ישעיהו הנביא בהפטרה "איכה היתה לזונה קריה נאמנה". (א,יב). אכן, כך קראנו השבת, ולמנהגנו, נקראו הפסוקים הללו במנגינת העצב המסורתית המיוחדת שקוראים בה את מגילת "איכה" בתשעה באב. זאת, למרות איסור אבלות בפהרסיא בשבת. שכן, איסור זה חל באבל אישי. ואילו האבלות על חורבן הבית היא אבל ציבורי. שבת פרשת דברים בשנה זו, כולנו באבל ציבורי נוסף, אבל כבד על בנינו הארזים שנגדעו בלבנון. לכן, נקונן השנה גם את הקינה שמקונן דוד על נפילתם של שאול ויהונתן במלחמת עמלק "... איך נפלו גיבורים..." ירמיהו הנביא מחבר מגילת איכה בה הוא מקונן על חורבן הבית, רואה לנכון לייחד דברי קינה מיוחדים על מותם של צעירי ישראל בעת החורבן. על דברי הקינה, "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה", מפרשים חז"ל שהדימוי "על לחיה" הינו דימוי לאומה המבכה את מות בחוריה. על דברי הקינה "קרא עלי מועד לשבור בחורי" נאמר במדרש: "מצינו שסילוקן של בחורים קשה כחורבן בית המקדש". כל אחד מהנופלים הוא אבדן הנכס היקר ביותר של משפחתו ושל עם ישראל כולו. כל אחד מהם הוא "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד". הרב שפירא מלובלין זצ"ל מסביר מה מבטאת המילה "עוד"? כך הסברו: כאשר מתרחש אסון והולך לעולמו אדם בגיל צעיר כשהוא עדיין למשפחתו בבחינת "ילד שעשועים", הרי הזיכרון שנותר ממנו אינו אלא על שנות חיים קצרות בלבד, אזי הבכי עליו הינו בכי כפול. הבכי האחד הוא על האסון העכשווי, על האבידה המידית. ועל החלל הריק שהותיר אחריו בהווה. הבכי נוסף הוא, על ה"עוד". דהיינו, האבידה על מה שעוד היה עשוי בעתיד לצמוח ולגדול לתפארת. בכי כפול זה אנו מבכים את כל אחד מבנינו הנופל בקרב. "על אלה אני בכיה עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". יחד עם זאת, "אדם קרוב אצל עצמו". וכך אנו מתיחסים לנפילתו של רועי הי"ד, שהוא בן קהילתנו, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. בנפילתו של רועי הי"ד חשים כולנו את דברי הנביא ירמיהו שקוראים בהפטרה של תשעה באב "עלה מות בחלונינו". (ט,כ). שמעתי הסבר על פסוק זה כך: המוות הנו תמיד אורח בלתי קרוא ובלתי רצוי, בכל מצב ובכל גיל. ברם, כאשר המוות מגיע אל אדם בגיל מופלג, הגעת המות אליו היא בדרך טבעית, דרך דלת הבית. לעומת זאת, כאשר המוות מגיע אל אדם בגיל צעיר, באופן בלתי צפוי, הגעתו של המות אליו דומה לזינוק פתאומי ובלתי צפוי של בלתי קרוא ובלתי רצוי המזנק אל הבית דרך החלון. כניסה לבית משפחה דרך החלון, ובאופן בלתי צפוי, מטיל אימה וחרדה מצמררת. כך חש כל אחד מאיתנו כאשר הגיע לידיעתו הבשורה המרה על נפילתו של רועי הי"ד. יחד עם זאת, אנו זוכרים היטב כי הנפגעים הראשונים הם בני המשפחה השכולה, בני קהילתנו, אהרון ושושנה קליין, הנמצאים בשעתם הקשה מאוד של האימה המצמררת של "עלה מות בחלונינו". על כל אחד מאיתנו מוטלת החובה ההלכתית והמוסרית לקיים עמהם בשעתם הקשה, את "נושא בעול עם חברו". מהו הביטוי המעשי ל"נושא בעול עם חברו"? דוגמא לכך נוכל ללמוד מהתיאור בו מתארת התורה את מסירותה של מרים לאחיה משה בהיותו בתיבה ביאור, התורה מתארת את מסירותה במילים "ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו" בכך, מביעה התורה את הערכתה למרים על ההתענינות המתמדת לשלומו וגורלו של אחיה וההזדהות עם סבלו. מרים אינה עוזבת את המקום ובכך היא מגלה הזדהות עם סבלו וחשה את עצמה כאילו היא יחד עם משה ביאור. היא חשה כאילו הגלים ביאור המטלטלים את משה מטלטלים אותה יחד עמו. ההתענינות והזדהות עם סבלו של הזולת בשעותיו הקשות- זה הביטוי ל"נושא בעול עם חברו" במסגרת זו של "נושא בעול עם חברו" ברצוני לומר למשפחה כי אנו יודעים להעריך לא רק את עצמת האסון של נפילתו של רועי הי"ד, אלא גם את גודל האבידה בהיעדרו. איבדתם "בן יקיר" ו"ילד שעשועים" שבאישיותו ודרכו הגשים את חלומותיכם ואת מאוויכם, כהורים. למרות הענווה והצניעות שהיו מאפייניו הבולטים של רועי הי"ד, אנו יודעים כי מעמדו במשפחה ובחברה בה חי, היה של עמוד שדרה, עמוד ענן, ועמוד אש המוביל ומפלס הדרך אצל משפחתו, ואצל רבים אחרים. רועי הי"ד היה בעל סקרנות אינטלקטואלית של "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". שאיפה מתמדת לרכוש תורה ודעת, לבנות ולהבנות רוחנית וערכית. רועי היה שייך לאנשי עליה קרויים בתנ"ך "מבקשי ה'" הוא תמיד היה בין המחפשים. המחפשים את מחפש הקב"ה. מחפשים חיים. מחפשים אמת. הוא שילב בתוכו נימה של תמימות שלימות יחד עם דרכי וערכי עולם שבתוכו חי את חייו. רועי היה שילוב מושלם של ספרא וסיפא. לפי עדות חבריו סיים רועי את חייו באמירת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". התעלות ברמה גבוהה שכזו ברגע כה קשה ומרטיט מעיד על עצמה רבה של אמונה מוחלטת שהיתה ספוגה בכל ליבו, נפשו ומאודו בכל צעד ושעל שעשה בחייו. השבוע הייתי עד לתופעה דומה במשפחתו של רועי הי"ד. כאשר הייתי בבית משפחת קליין שעה קלה לאחר שנתבשר בבשורת האיוב על נפילתו של רועי הי"ד, היתה תגובתו "וידם אהרון" כפי שהתורה מתארת את תגובתו של אהרון לאחר שנתבשר על מות שני בניו "בקרבם לפני ה'". מסירות נפש בקרב להגנה על עמנו וערי אלוקינו גם זה הינו מצב של "בקרבתם לפני ה'". "וידם אהרון" אינה תגובה המבטא אדישות או מצב של הלם, "וידם אהרון" מבטא אמונה של צידוק הדין המשולבת בזעקת כאב אילמת שעצמתה זועקת מקצה העולם ועד קצנו. עובדה נוספת בחייו של רועי הי"ד, תאיר לנו את אישיותו מזוית של היותו "בן תורה", לצד היותו לוחם ללא חת. עם נישואיו החליט על מקום מגוריו בישוב "עלי", למרות שעמדו לפניו אפשרויות דיור נוחות יותר, בגלל שני נימוקים ערכיים: א. להיות בין בוני הארץ ומפריחי השממה בה. ב. רצונו בבית מדרש צמוד לביתו, בו יתאפשר בכל זמן פנוי לרוות את צמאונו הרוחני בבחינת "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". החלטה זו של רועי הי"ד דומה למסופר במסכת אבות (ו,ט): אמר רבי יוסי בן קסמא:פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום, והחזרתי לו שלום. אמר לי, רבי, מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים וסופרים אני. אמר לי: רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו? ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. {בביטוי "במקומנו" מבקש האיש להדגיש בפני רבי יוסי בן קסמא שהמקום שהוא מציע לו לגור בו לא נפגע במהלך החורבן והמרד. וכך יוכל לשקוד על התורה במקום ששורר בו שקט בטחוני, ובנוסף לכך הוא יהנה גם מיציבות כלכלית} אמרתי לו: אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, וכן כתוב בספר תהילים על ידי דוד מלך ישראל "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". ולא עוד, אלא שבשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד..." רועי הי"ד, כרבי יוסי בן קסמא קבע לעצמו כלל ערכי חד משמעי, "איני דר אלא במקום תורה". עתה, משהלך לעולמו מלווים אותו גייסות רבים של תורה, מצוות ומעשים טובים. לחברנו אהרון, האב השכול שנוכח כאן, אומר בשם כולנו את משפט הנחמה לשבת: "שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבא ושבתו בתכם". באמצעותו של אהרון אנו מעבירים בזאת את ניחומנו גם לאם השכולה, שושנה, לאלמנה הצעירה, שרה, ליתומים הקטנים, ולאחיות יפעת ונועה. יהדהדו באזניכם ובאזני כולנו הפסוק הראשון בהפטרה שרועי הי"ד קרא בבית הכנסת שלנו בשבת הבר מצווה שלו, בשבת נחמו לפני 18 שנה: "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם" תהא נפשו של רועי הי"ד צרורה בצרור החיים.