דברים לזכרו של רועי יום האזכרה השני, ב' באב שתס"ח
אם יש לך חבר טוב בצעירותך, הקשר החזק ביניכם יאפשר לכם תמיד לשמור על דיבור בגובה העיניים, גם אם אחד מכם התפתח ונהיה לאיש חשוב.
רועי במקרה שלך, לנו החברים הטובים למרות האמור לעיל היתה מעין יראת כבוד כלפיך שנבעה מההשתאות נוכח ההתפתחות העצומה שלך לאורך השנים. ועבורך זו היתה צריכה ליהיות רק תחילת הדרך. דוגמה לכך היא שבשנים האחרונות כמעט ולא יצא לנו ללמוד ביחד. אבל המעט שיצא היה יוצא דופן באיכותו. אם זה היה סוגיה באמונה או גמרא בעיון, זו תמיד היתה חוויה יוצאת דופן.
באחת ההזדמנויות התקשרתי אליך ואמרתי שאשמח אם יצא לנו להפגש פעם בשבועיים ללמוד גמרא. כמובן שהסכמת למרות העומס האדיר שהיה לך. אמרת לי שאתקשר מתי שאני רוצה להתחיל. כשסגרתי את הטלפון כבר ידעתי שאין סיכוי שאתקשר, לא בגלל שהתעצלתי ללמוד אלא בגלל שבשלב זה כבר הרגשתי שאני לא יכול לבזבז את זמנך (ולא שלימוד גמרא זה בזבוז זמן) אלא שהיית כל כך ממוקד שלהוציא אותך מזה זה סוג של ביטול תורה.
הרגשתי שאני עוצר את העולם מלהתקדם. העוצמה שהקרנת באותה תקופה כבר הקרינה על כל הסביבה שלך והיה קשה שלא להבחין בכך. זו לא קלישאה שאומרים עליך שהיית אגדה עוד בחייך.
קליין, אם היו שואלים אותי מה מכל התכונות הטובות הרבות שלך היא הבולטת והמאפיינת אותך ביותר. הייתי אומר שזו המשמעת העצמית: המשפט מפרקי אבות "הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים" – נראה לי כאילו נכתב עליך. אריה היית, לא ראיתי אותך אפילו פעם אחת מוותר לעצמך. היינו באותו החדר בישיבה ואפילו פעם אחת לא ראיתי אותך מתעצל בבוקר. תמיד קם כמו פנתר ומגיע בזמן לתפילה. את הטירונות בצנחנים גמרת בחירוק שיניים עם פציעות ברגליים אבל כמובן שסיימת, והמסלול הצבאי שנראה שמתחיל בגמגום הסתיים בשאגה רמה כשהתפתחת למפקד כה ערכי ומקצועי. והדוגמה הכי טובה למשמעת העצמית הגדולה שלך היא בישום העיקרון הכי טבעי לכאורה והכי קשה לביצוע בלימוד תורה – ברגע שלומדים ויודעים, צריך לעבור ליישום ובמקום שרבים נופלים אתה התעלית, הלימוד העצום שהספקת בא לידי ביטוי בהתקדמות והתעלות עצומה מצדך.
הכל יישמת, לא וויתרת לעצמך בפסיק. קליין זו לא רק המשפחה והחברים שחסרים אותך זו גם המציאות וההוויה הקיומית שלנו שחסרה אותך.
עם ישראל משווע לאנשים עם וודאות פנימית, עם אמונה בצדקת הדרך, אנשים בעלי מידות, אנשים ישרים כמו סרגל שלרגע לא מתבלבלים, ומבינים שהציבור הוא העיקר ולא הם. אנשים שמוכנים לתת מעצמם ללא סוף מבלי לדרוש מאום. חסרים לנו מנהיגים, אנשים בעלי השקפת עולם מבוססת, שחוט השדרה המנהיגותי שלהם הוא הדברים שבהם הם מאמינים ולא נשען על סיקרי דעת קהל.
אם תאור התכונות הללו נשמע לך מוכר, כנראה שזה לא במקרה. על חלק מהם עמלת קשות כדי להשיגן. אבל רועי למרות שנעלמת בלי לבקש רשות, ולמרות שהשארת חלל עצום כל כך. למרות שהשבר כבד מנשוא אנחנו עדיין מוצאים סיבות לחייך. אנחנו מחייכים כשאנחנו רואים את המורשת שהשארת אחריך. אנחנו רואים את הצורה שבה דמותך מתקבלת בציבור וכיצד היא משפיע השפעה כה גדולה. הנוער הרב שמחונך לאורך מבין טוב יותר את המושג הקרבה. מבין טוב יותר מהי ערבות הדדית. וכשישראל ערבין זה לזה האור מתחיל להפציע. ואנחנו בעיקר מחייכים יחד איתך כי אנחנו יודעים שהמאבק החשוב שאנחנו מנהלים הוא אמנם על הדרך (והוא חשוב מאין כמותו) אבל התוצאה ידועה מראש. יש רבים שחושבים כל מיני מחשבות על העם היהודי, . אבל מי כמוך יודע ש"נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, כי לא אדם הוא להנחם". רועי כולנו מזכירים כל הזמן איזה רציני היית, על המשמעת העצמית הבלתי מתפשרת שלך, על הדחיפה האינסופית לגדול לצמוח ולהתפתח. אני יכול להמשיך את הקו הזה ולתת דוגמאות עוד ימים שלמים, אבל אני לא יכול שלא להזכיר פן אחר באישיותך שבו פחות מתמקדים וזו שמחת החיים האינסופית שלך. על חוש ההומור החד, היית יושב בכיתה תמיד בשורה אחרונה מידי פעם היתה זורק לאויר איזו בדיחה והיית מפיל מצחוק את כולם. היית אחראי על השירים בכל ההרקדות –אף פעם לא היתה שר, תמיד קצת מכופף עם הראש באדמה חושב מה יהיה השיר הבא. וכאשר השיר הנוכחי התחיל לדעוך היתה פורץ עם שיר חדש וסוחף את כולם, ואז חוזר להשפיל מבט כולך מרוכז במשימה. (אפשר היה לקרוא לך מר השיר הבא) בהרקדות רבות היינו מנגנים, הצטרפת אלי לניגונים אחרי שצצת פתאום עם הג'וק של לנגן בסקסופון. השכרת סקסופון, התחלת להתאמן וכעבור זמן קצר כבר נגנו ביחד. מההרקדות בבית הספר המסיבות בחגים והכנסות ספר תורה ועד הישיבה, כשהשיא היה במסיבות חנוכה ופורים בישיבה שבהם בילינו שעות על הבמה מרקידים כמאה בחורי ישיבה משולהבים ומוציאים מעצמינו אנרגיות אין סופיות. אמנם גם זיפנו לא מעט ולא פעם נגנו את הבן דוד של השיר במקום את השיר עצמו, אבל מה שבטוח שתמיד היה שמח, שמחה מתפרצת שמגיע עמוק מבפנים, מעמקי הנשמה. ואיך אפשר שלא להזכיר את הצחוק המתגלגל שלך, אי אפשר לפספס את הצחוק הזה ממרחקים. עד היום הצחוק הזה מהדהד לי בראש, ואני לא יודע אם לצחוק או לבכות. נובמבר 1996, אני עומד בטקס סיום קורס הקצינים שלנו, קצת גשום באותו יום חגיגי. בטקס עצמו הייתי פחות מרוכז, אני מסתכל סביב ורואה כ-300 צוערים שעוד רגע יצאו לדרך חדשה. אני חושב לעצמי מה מצפה לחבורה הזאת שלנו, אילו מבחנים עצומים עומדים על פתחינו.ואכן לצערי כבר רבים לא איתנו – לא מעט חברים כבר נפלו בעת מילוי תפקידם. ורועי, קשה לבטא זאת אבל גם אתה נמנה עמהם. אני עדיין בטקס וממשיך לסקור את החבורה, לא ראיתי שם טנקים ולא טכנולוגיות מתוחכמות, לא טילים מונחים ולא שום רעיון מבצעי מתוחכם, ראיתי שם רק אנשים, והאנשים הללו מלח הארץ הם, תאמינו לי אני מכיר את כולם. אני מביט בהם וחושב לעצמי – איזו חבורה נפלאה יש לנו פה, העוצמה שמרוכזת פה על מגרש המסדרים איש לא יוכל לה. שרה שנים רועי היה שואל את אותה השאלה, "הרי יש מיליוני בחורות, איך אדע במי לבחור? איך אדע שזו האחת? זה נראה לי בלתי אפשרי". בהקשר הזה, בחורף 2002 הייתי במילואים בתעסוקה מבצעית בעזה באיזור עצמונה ונודע לי שרועי נמצא בגזרה, אחרי תיאום קצר נפגשנו באמצע הלילה ליד מגדל התצפית בכניסה למסדרון מורג (רועי חיפק מבצע של אחד הצוותיים של אגוז), אחרי איזה שלוש שעות שאנחנו מדברים רועי מספר לי שעם שחר הוא נוסע להורים שלו לספר להם שהוא מתארס. (היתה לך ולרועי שיטה מאוד מעניינת לקצר זמנים – את מספרת להורים שלך והוא מספר להורים שלו) אחרי שניסיתי לאמץ את מוחי ולהבין מה גרם לו לספר ידיעה זוטה זו רק כשלוש שעות אחרי שנפגשנו, שאלתי אותו "תגיד אחרי כמה זמן שיצאתם ידעת שזה זה" רועי לא חשב אפילו שנייה וירה "שתי דקות בערך". שרה כולנו מדברים על רועי, אבל הדרך, היא הדרך שבחר יחד איתך, משפחתכם כולה היא שבחרה את דרך החיים הזו. והעוצמה שרועי הפגין מן הסתם עדיין קיימת בכם, אני משוכנע שהעוצמות הללו יובילו אותכם למקומות טובים. רועי, אתה אינך אבל עמוד אישך לא נס. במחשבותי אני עדיין שומע את עצותיך, עדיין אני מוצא את עצמי נדהם מהם וחושב איך לא חשבתי על זה קודם.
אנצור אותך לעד