עד כמה שהבנאדם מיוחד, אני פשוט קורא את הסיפור פה, רואה את התמונות ובוכה... אחי בצבא והוא סיפר לי על המקרה אז החלטתי לעשות חיפוש קצת על הבנאדם הנפלא הזה, יהיה זכרו ברוך, שנתברך באנשים כמוהו מסביבינו.
רועי... זכיתי להיות איתך במשך 7 החודשים האחרונים בשירות. 7 חודשים שבמבט לאחור השפיעו רבות על מהלך חיי. למדתי ממך המון. היית השילוב המושלם בין כל האידיאלים בהם האמנת, לבין כל מישורי החיים בהם חיית. ידעת לשלב באומנות בין תפקידך הסמכותי בגדוד לבין העובדה המדהימה כשלעצמה שלא ידעת מה זה כעס. הכל בחיוך, הכל בנועם. לפעמים אפילו חיכיתי שתכעס, כדי שאנשים ידעו שעברו את הגבול. אבל לא, לא נתת לשום דבר להוציא אותך מהמודעות הטהורה שלך. אני זוכר יום אחד שהיה איזה משהו שכמעט גרם לך לאבד שלווה, אמרת לי "יוני, בוא יוצאים למד"ס, אני חייב לרוץ קצת כדי להירגע". אחרי הריצה כבר ישבנו בנחת על כוס קפה והעניין נשכח כלא היה. האידיאליזם שלך היה טהור, ללא כל גינוני שררה. רצית להמשיך להתקדם רק כי ידעת שצריכים אנשי אמונה בצבא. הייתי רוצה ללמוד ממך איך לנצל כל רגע פנוי (ולא היו לך הרבה כאלה) ללימוד. שתגלה לי איך הצלחת ללמוד דף יומי בצבא כסמג"ד. נהניתי ללמוד איתך גמרא, הייתה לך הבנה מהירה ובהירה והצלחנו ללמוד גם תוך כדי נסיעה. הרגשתי קטן לידך. גרמת לי להבין איזה קידוש ה' עצום אפשר וצריך לעשות בצבא, גם ובעיקר בשגרת קו רגילה. עוד שיעור שאפשר ללמוד ממך היה איך להתנהג בעת הקפצה. בלי לחץ, בלי פאניקה, הכל מחושב. חושב איפה הכי צריכים אותנו כחפ"ק ולשם נסענו. מעריך איפה נקודת התורפה – ואותה מחזק. תמיד חשבת יצירתי. לא אפרט פה את כל מה שעשינו אבל תמיד ניסית לחשוב מהלך אחד קדימה, מאיפה האויב יפתיע. היום כאשר חזרתי לעלי, לגבעה ולבית המדרש, אני מתחיל להבין מאיפה לקחת את כל זה – החיים – כמחשבה. כל מה שאנו לומדים פה, יישמת, אחת לאחת, ועם זאת תמיד ידעת שיש במה להשתפר. תמיד חיפשת איפה אפשר להשתפר. היה בך רצון פנימי חזק וחי שהניע אותך קדימה אל עבר השלמות. הייתה לך ביישנות תמימה כזאת, כמו של ילד. אהבת את החיים. את יופי הבריאה. היינו מטיילים ביחד בנחלי הצפון, יושבים על פיתה חומוס ופק"ל קפה. נפגשנו בפעם האחרונה באליקים, בשעה שהוקפצתי למילואים. הגדוד בדיוק עלה מעזה והתכוננתם לכניסה ראשונה ללבנון. באתי אילך לחדר וצחקת לראות אותי שוב על מדים. אמרת לי שעכשיו אתה צריך קשרים, והצעת לי להצטרף לגדוד לכניסה ללבנון כקשר. אני זוכר שמאד חששתי מהכניסה הזאת, ביקשתי מהחבר'ה לשמור על עצמם והייתה לי תחושה שיקרה משהו. עלינו לקו במנרה, את הבשורה קיבלתי בחלקים. ביום רביעי בבוקר כבר ידענו שהגדוד ניתקל. בצהריים אשתי התקשרה אלי וסיפרה לי – הייתי בהלם. הגעתי הביתה ובכינו כל הלילה. חשבתי שאני נישבר. התקשרתי לרב שלי וביקשתי שיחזק אותי. הערצתי אותך רועי. ניסיתי להבין מה הקב"ה רוצה מאיתנו ומה המסר של המלחמה הזאת. יחד איתך נפלו עוד חברים שלי וחיילים שלי. הרגשתי כאילו הכל מסתובב סביבי. נזכרתי בשבת האחרונה שהיינו ביחד בגבעה. באת על מדים דקה לפני שבת, דפקת אצלנו בדלת והגשת עוגה. אמרת שאתם מאד שמחים שבאנו ושבהזדמנות כבר נאכל אצלכם. באמצע שבת הוקפצת חזרה לעזה. מתגעגע אליך רועי, יהונתן שריד.