למשפחת קליין היקרה, שלום וברכה!
מכתב זה נולד במחשבותיי עוד בקיץ, אחרי הלוויה של רועי ה.י.ד. ובמהלך ימי השבעה.
בשבוע שעבר, בימים שלפני כניסת החג, שוב רציתי לכתוב לכם ולומר שאנו זוכרים אתכם, האנשים היקרים שלא חוזרים לשגרה של לפני המלחמה, ולאחל לכם שנה טובה עד כמה שאפשר במקום שאתם נמצאים בו.
במוצאי החג אחותי נאוה סיפרה לי שהיא פגשה אתכם בבית הכנסת ושלחתם לי דרישת שלום, אז החלטתי שהגיע הזמן להפר את השתיקה ולהוציא מהלב אל הכתב מעט מהרגשותיי ומחשבותיי כלפיכם ואליכם בחודשיים האחרונים.
בערב לפני ההודעה ברדיו על נפילתו של רועי ה.י.ד., התקשרה אליי מילכה כדי להודיע לי על תכנון פגישת השבט. הטלפון הזה כבר הכניס אותי למצב רוח נוסטלגי, ובבוקר למחרת התבשרנו את בשורת האיוב על רועי.
בעלי פתח את האינטרנט והתמונה המקסימה על המסך אכן הייתה של פניו היפים והמאירים (עם החיוך והשיניים המושלמות כמו של יפעת, תבדל"א).
פתחתי אלבומים ישנים והראיתי לילדים שלי תמונות מימי רעננה- שלנו הגדולים- שבט ידידיה, כשיפעת נמצאת בתמונות רבות- מטיולים שנתיים, סמינריונים, וסתם ימים של חול- ובתמונות של שבט המבשר- שהיו ניצנים כשהדרכתי אותם- ראינו את רועי הקטן, הרזה, הביישן והשקט... שצמח והיה לגבר, ללוחם, לגיבור...
זכרוני החזיר אותי אל הדירה שלכם ברחוב הגדוד העברי, לחמימות המשפחתית ולנעימות שהייתה בה, לדיבור בקולות רגועים, לשלווה.
נזכרתי בסטודיו של יפעת ובמקצועיות שלה בריקוד (את עוד עושה עם זה משהו?) ובתמונה הגדולה עם רגל של בלרינה בנעל וורודה שקנינו לה באחד מימי ההולדת לתלות בחדר.
אני חושבת שגם למדנו גיטרה אצל אותו מורה. נזכרתי בריקודים שהיינו ממציאות בכפר בתיה בהפסקות ("כמו קורא הביתה.. הביתה...) , בקשקושים ביומן, ויותר לאחור- בכיתה ו'- בקרשנדו הגמד של אילנית ויפעת ובגיחות שלכן החוצה אל הסופר, לאמא של אילנית, משם הייתן חוזרות עם שוקו טעים ומגרה...
נזכרתי איך כמעט בכל בוקר כשהלכתי מהבית שלנו לכוון ההסעה, הייתי פוגשת בפינה של חפץ חיים והחיל את שושנה- המורה הנערצת- בדרכה לעבודה. תמיד זכיתי בחיוך גדול ובאיחולים לבביים לבוקר טוב וליום מוצלח.
ביום הלוויה לא יכולתי להישאר בבית. סיפרתי לכל שכניי- הגיבור שמדברים עליו ברדיו- זה חניך שלי... זה אח של חברה שלי... זה בן של משפחה מבית הכנסת... זה לא עוד שם- זה רועי. ההספדים היו מרשימים- קודם כל ברב גוניותם- רועי של המשפחה, רועי של הצבא, רועי של הישיבה- איזה שילוב מדהים של מידות טובות, דרך ארץ, רצינות, צחוק, מקצועיות, אחריות, דאגה לזולת ושאיפות רוחניות ודתיות כל כך גבוהות.
נשמע היה שהוא דרש מעצמו כל כך הרבה והאופן שבו נפל המחיש את אישיותו הגדולה והצנועה. בזמנו, שבט "אחווה" חיבר שיר לאחד המדריכים שלהם שעזב- "השנים כך חולפות, אתה בכלל לא מרגיש, איך מילד קטן גדלת, והפכת לאיש...". מכיוון שלא עקבתי אחרי צמיחתו וגדילתו של רועי ה. י. ד. במשך השנים שאחרי בית הספר היסודי, מעבר לפגישות אקראיות קצרות, הוא ברגע אחד הפך בשבילי מאותו ילד מתוק הנענה לכל בקשה ומשימה לאיש נשוי, עם ילדים, מפקד בכיר, מורה דרך, מחנך, נותן דוגמא אישית ומרשים בכישוריו והנהגותיו.
מנהל האולפנא שבה אני מלמדת הזכיר את רועי בשיחתו לפתיחת שנת הלימודים (בלי שידע שיש מישהו בקהל שהכיר אותו אישית). מכל מה שקרה במלחמה, הוא בחר להזכיר דווקא אותו- כסמל ומופת. אני חושבת עליכם ועליו הרבה. אפילו היום, בתפילת "מלכויות", כשאמרנו "שמע ישראל... ה' אחד"- נזכרתי בו. כמה הוא הפנים את הפסוק הזה, כמה האמונה הייתה טבועה בו, שזה מה שהוא בחר לאמר באותה קפיצה גורלית שקפץ.
רועי השאיר אחריו צוואה רוחנית. הוא לימד לחיות ברצינות, לנצל את הזמן, להתקדם כל הזמן, בכמה תחומים במקביל. הוא הראה שלערכים יש מחיר. לא מספיק לדבר על ערכים, יש לבצע אותם. אתם משלמים מחיר כבד מאד. אני מתארת לעצמי כבד מנשוא. אני מקווה שיש מעט נחמה בידיעה שהחיים שלו והנפילה שלו היכו ומכים גלים וסיפור חייו ונפילתו אכן גורמים לאנשים להיות טובים יותר, מאמינים יותר וערכיים יותר.
אני מאחלת לכם, ולאשתו וילדיו, שהתהליך המורכב של החיים עם הזכרון וההנצחה תוך כדי זרימה והתקדמות לא יהיה קשה באופן בלתי נסבל. שתצליחו בע"ה למצוא דרכי הבעה וניתוב לכאב ולאובדן באופנים שיעניקו משמעות לחיים ולהמשכיות. אני מתנצלת שלא כתבתי קודם ומקווה שהצלחתי קצת להשתתף עם המנחמים הרבים והטובים שפקדו את ביתכם. בכל אופן רציתי שתדעו שאתם נמצאים שם עמוק בליבי, והתקופה האחרונה שבה והעלתה אתכם אל פני השטח. אני מאחלת לכם בכל לבי שלא תדעו עוד צער .
שנה טובה! כתיבה וחתימה טובה!
באהבה ובהערכה ענת (קמסלר..) בזק.