שם הכותב:
יואל אור- אלמ - נספח
כותרת:
מילים על רועי- מכתב אישי שנשלח למשפחה
לאהרון ושושנה קליין היקרים, והרעיה שרה יהודית והילדים גלעד ויואב הקטנטנים משפחת קליין היקרה, שושנה סיימתי את השיחה הארוכה איתך וניתן לומר ששאבתי כוח, אנני יודע מהיכן את שואבת את הכוח אך את בהחלט משדרת זאת בכל משפט ואפילו בין הדמעות. למרות שדיברנו ארוכות ברצוני שוב להעלות על הכתב דברים ולספר לכם על מפגש מאד אישי שהיה לי עם רועי ז"ל. כפי שסיפרתי לך אני איש גולני, התחלתי כחייל בחטיבה עד סגן מפקד חטיבת גולני, הייתי אף מפקד חטיבת החרמון ועוד מספר תפקידים כולם בשטח ובלחימה. את רועי הכרתי די טוב ורועי אף שירת תחת פיקודי הישיר כקצין עם הקמת יחידת אגוז בתקופה שהייתי מפקד בסיס הטירונים של חטיבת גולני. ארוע אחד שנחרט בזכרוני ואחלוק זאת עמכם: בהיותי מפקד בסיס הטירונים של גולני באותה תקופה רועי היה מפקד צוות באגוז, יחידה זאת היתה ידועה ב"טרטורים" שמפקדיה היו מבצעים לחיילים כדי "לחשל" אותם, אני רציתי לעצור תופעה זו. לכן באחד הלילות התחפשתי לטירון והלכתי לראות את "מסדר השינה" של פלוגת/צוות אגוז, הורדתי דרגות, חבשתי כובע רחב שוליים של הטירונים, "הכנסתי" חוסר סדר בבגדים ונעמדתי מתחת לעץ בפינה חשוכה מביט, צופה ומקשיב למילות סמל המחלקה/צוות של רועי. למזלי "הרע" הייתי שקוע בתצפית ולא שמתי לב שרועי עומד וגם צופה על אותו מסדר, רק שהוא הבחין בי בחדות שלו ואני לא הבחנתי בו. פתאום שמעתי קול מאחורה : "חייל אפשר לעזור לך...??" נמתחתי, הופתעתי והסתובבתי לאחור וראיתי את רועי . החלטתי לנסות "ולשחק" אולי רועי לא זיהה אותי ואמרתי לו "המפקד אני כאן כי מפקד שלי מחפש אותי ואני רוצה לברוח..." רועי הניח את ידו על כתפי ואמר לי "בוא נשב ונדבר...". במשך חמש דקות "הרביץ בי תורה וערכים..." ועד שלא יכולתי עוד להתאפק... הרמתי את הכובע שיזהה אותי והוא זיהה. אמרתי לו "ישר כוח..." הלכתי והשארתי אותו מופתע... אני לא סיפרתי לאיש ויתכן שגם הוא לא, כי הספור מעולם לא הגיע אלי "חזרה"... ! זהו רועי, מעטים הקצינים היו נוהגים כמוהו בסיטואציה שכזאת בזמן הטירונות. משפחת קליין היקרה אהרון,שושנה, הרעיה שרה –יהודית, והילדים גלעד ויואב , אני אל"מ יואלי אור נספח צה"ל בדרום אמריקה, אחראי על צ'ילה, ארגנטינה ואקוודור שולח לכם מעומק ליבי את תנחומי לאובדן הבן , האבא, הבעל והאדם הגדול ולדמות הנפלאה שאיבדנו כולנו. אין מלים שיכולות לנחם ואין מעשים שיכולים לתקן את אשר קרה, אך אני יכול לומר כאחד שהיה כל ימיו בלחימה וכמי שיש לו הורים, אישה וילדים, הייתי רוצה שאם יקרה לי משהו הם ימשיכו את דרכי ולא יתנו לארוע לעצור את החיים, אני מניח שכך גם היה רוצה רועי. המעט שאוכל לעשות ובטח אתם תעשו זאת הרבה הינו ההנצחה של רועי ובכל מה שאוכל לסייע,לייעץ ולעזור אהיה יותר ממוכן ומזומן, יש לי כבר רצונות אבל לכך עוד יש זמן... מי יתן ולא תדעו צער עוד. בהצדעה יואלי אור – אל"מ נספח צה"ל צ'ילה