ראשית אציג עצמי בקצרה: שמי מדמון רחמים מאשדוד ואני נכה צה"ל ממלחמת שלום הגליל (תסלחו לי אבל אני מתעב את המינוח מלחמת לבנון הראשונה כאילו זו תוכנית טלויזיה בהמשכים) במלחמה הייתי תותחן טנק בחטיבת "ברק" (188) ועברתי מלחמה מאוד קשה .
אולם רועי הוא הגיבור שלי. גיבור בקנה מידה של בר כוכבא ויותר. אני מעריץ אותו ורואה בו את כל התמצית של גבורה ועמידה איתנה של העם היהודי. קשה להבין איך אדם ברגע כזה שאין זמן לשקול החלטות לוקח החלטה שכזו בלי שמץ אנוכיות ובמיוחד שמחכה לו משפחה בבית. לא עשה הנחה לעצמו שאולי בכ"ז זה יסתדר גם בלי ההקרבה שלו. לא עשה הנחה לעצמו וברגע האחרון אמר שמע ישראל. יכל להקל על עצמו בתירוץ שאולי יוכל להועיל יותר אם יישאר בחיים. היו לו הרבה נסיבות מקלות. אולם הוא הלך עם אמונתו עד הסוף. מאז מותו הוא בעיניי הסמל לגבורה היהודית ותמיד אצלי בלב. כשאני נזכר בו דמעות נקוות בעיניי. הוא הזכיר לי את השבת בה אבי נפטר בפרשת "בשלח".
הייתי אצל אבי בבית החולים ובשבת בבוקר מצבו התדרדר מאוד והוא אמר לי "הנשמה יוצאת. הנשמה יוצאת" ובמהירות אמר שמע ישראל כביכול שיספיק להגידו עד סופו לפני שתצא נשמתו. הוא אכן נפטר כעבור כמה שעות. חשבתי לעצמי איזו מסירות. הוא יודע שאלו רגעיו האחרונים ומה שחשוב לו זה להגיד שמע ישראל. לא להעביר לי מסר לאמא או למשפחה, אלא להגיד שמע ישראל כי זה מה שיהודים עושים. למרות שלא היכרתי את רועי כלל אני מעריץ אותו ברמות שאי אפשר לתאר. ולא בגלל שנהרג חלילה אלא על העוז, הגבורה וגדלות הנפש.
כתבתי פעם שהמדינה היא צוואה לנו מנרצחי השואה ויש לנו חובה לטפח אותה למען כל יהודי באשר הוא באיזור הנידח ביותר שיידע שיש לו פה בית חם בעת צרה. אני גם נאלצתי לקחת החלטות קשות במלחמה שהינן ענין של חיים ומוות אולם זה מעשה שרק אנשים בעלי גדלות רוח שנפש אנוש לו תוכל להבינה ולהכילה מסוגלים לעשות. כעסתי ואני כועס מאוד שהעניקו לו את עיטור העוז ולא את עיטור הגבורה. היש גבורה נעלה יותר מזו?! הוא ידע במפורש שאלו רגעיו האחרונים באם יעשה מעשה שכזה ולא נרתע, להבדיל מאחרים שקיבלו עיטור הגבורה ועשו מעשה שלא ידעו שבהכרח ימותו. היה להם סיכוי. גידלתם בן לתפארת העם היהודי ואני אוהב אותו והוא הסמל שיוביל אותי בכל חיי.
בזכות בנים שכאלה עם ישראל עדיין קיים
יהי זיכרו ברוך