כותרת:
דברים לזכרו שנאמרו באזכרה תשע"א - הרב יוסף קלנר
אש חדש אב תשע"א. יום השנה החמישי לרועי קליין זכר צדיק וקדוש לברכה, הי"ד. בחודש אב מתכנסים הדברים באבם. כאשר קורסת המציאות החיצונית בחורבנה, חוזר הכל אל שורשו המופשט, הפנימי, להתעבד במעבדת החיים הנשמתית. מאלצת אותנו מציאות זו להתרומם אל שורש הדברים, אל מטרתם שהיא למעלה מכל הערכים שאנחנו מעריכים אותם כטובים וראויים, להתנשא אל עולם שורשי ההוויות שבכוחו למחזר את הרע והחורבן שבחיינו, כמו את הטוב שבמושגים שלנו, אל הטוב העליון של גדולת וקדושת שמו הגדול בעולם שברא כרצונו. ובזאת חודש זה כאָב הוא לנו, כאָב המקים את הבית, המוליד מחולל ומדריך את התולדות, המאיר את אורחות חייהם בהשפעתו הרוחנית. הרועה הנאמן, העומד במעלות נפשו הרבה יותר גבוה מהמעלה של הצעירות של הבנים, הצריכה לקבל את השפעתו. וביום זה, בראש־חודש זה, שוב עומדים אנו כאן... כאן, במטמון מסירות־הנפש־והחיים של הגבורה והטוהר העדינות והצניעות, שמתוך האמונה הגדולה בדור, שנבנתה ע"י עמל ושקידה בתורה, בנפש־גיבור־אצילית מלומדת־מלחמה, המלאה באהבת¬ ישראל ותורה, ושאיפות גדולות כלליות להופעת הטוב¬־הגדול שבגאולה ההולכת ומוציאה את תכונותיהם של העם והארץ אל הפועל; כאן, במה שנטמן, יש גם זרע, זרע אב – זרע האור־הגדול־והחדש של העתיד שלנו. עולם־העתיד של נשמות־חדשות מאירות, גבורות ואציליות, של עם־ישראל המתנער לתחייה, מסמן לנו ברועי את דרכו. הנשמות הגדולות שהרב קוק מנבא שילכו ויופיעו עם שיבת גאון־האומה לארצה. נשמות שמזה אלפי שנים לא היו לנו מסוגן, נשמות של דור אחרון ההולכות וחושפות את העוצמות היותר קדומות וטהורות של "זקן העמים", "גור אריה יהודה", הנעור מתרדמתו הארוכה "בת שנות אלפיים". מכאן, משאגת־הרום התמידית המהדהדת ועולה מדומיית קודש מטמון ההר, עולָה במלוא תוקפה, מלוטשת, צלולה, ובהירה, תובנת משמעות חיי ישראל, שמיעתו וּמִשְמָעָתוֹ: "שמע ישראל"! – ממה שהוא גדול ונשגב מן החיים וכל ערכיהם, ממה שהוא אהוב בהם, ורצוי יותר מהם – "ד'", שממקור כללותו נובעים ואליו שבים ונשאבים כל איכויותיהם: אהבת החיים ושמחתם, פעיליותם ותסיסתם, אהבת־האשה ואהבת־הילדים, אהבת החברים והחברה; כוחות היצירה האמנות והיופי; אהבת החכמה והצדק; כבוד להורים ונאמנות־רוח למורים; אהבת האומה ואהבת תורתה; תעצומות נפש של דורות, וזיכרונותיהם הצרובים בתודעה הקולקטיבית של העם; ההווה המרתק של תחיית־ישראל־בארצו, ותקוות העתיד המסומן ונצפה; "ד'", הכולל את כל אלה ולמעלה למעלה מכל אלה; "אלהינו" – המיוחד לנו, המתגלה בהווייתנו המיוחדת כ"גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו" – "אחד בארץ"; מלמעלה למעלה, משם ולשם נושא 'נצח־ישראל שלא ישקר' את נפשו – "אלהיכם אמת"; משם ולשם נישאים חייו – "ד' אחד".... ... ...