שם הכותב:
תמי הרשמן (בינשטוק)
כבר כמה פעמים התיישבתי אל מול המחשב לנסות להעלות על הכתב את גודל הכאב. קשה לי לחשוב על מותך כעל משהו חתום וסופי למרות שהגיון פועל ומשתלט על גופי. נראה כי הזמן עצר ,פשוט עצר ולא זז.. משהו בפנים התקלקל ,משהו מזמן, משהו מאז.. לחזור אל פרקים בחייך אל יום ההודעה החותכת, אל ההיסטוריה וה"קטעים" אל מול המציאות הנושכת. רחל המשוררת ידעה את אשר כתבה מתוך ליבה העמוק, מתוך גודל האהבה: "הנה אקח את מבט עיניך - עצבו השקט, צחוקו המאיר, הרוך הברוך הרועף ממך, הרופא לליבי כמרחב הניר - הנה אקח את מבט עיניך, הנה אקח וצררתי בשיר... " השיר כמו נכתב עליך ועל האופי הנדיר והעמוק אשר ניכר בך ברגעי הרצינות והצחוק. כל השנים כתבתי שירים למגרה זו או אחרת ודוקא עכשיו איני מצליחה להיות משוררת. ראוי אתה להיות נושא לשיר תפארת וגבורה כי היית ותהיה "הרועה של החבורה". תחושת הגעגוע ממלאת אותי בזכרונות, מול הסיפורים, ההספדים והתמונות המוכרות. כי לכל אחד מאתנו יש "רועי קליין" שלו האישי, "רועי" שעבור על אחד מאתנו ישאר ממשי. תמיד הקרנת ביטחון , ציניות שנונה וחיוך שובה לב כשרון, רצינות, קשה היה שלא להתאהב. והזכרונות חיים בתוכנו ובועטים ונאבקים לצאת אך המילים מתקשחות ומתקשות ואינני מוצאת. כשזכרון צף ועולה , הודעת המוות אותו קוטעת ומתוך העיתונים את שמך קוראת ושוב שומעת. אתה מקור לגאווה , הערכה ואמונה אמיתית, תרומתך לכל אחד מאיתנו הינה משמעותית. השארת חותם עמוק , שנצרב בכל לב בדם חותם של אישות נעלה, גבורה שלך כמפקד ואדם. הקוד האתי של צה"ל אותו נשאת מתוך דבקות במשימה, לחתור לניצחון עם אחריות ולהגן על האומה. נר לרגליך ואור לנתיב אותו הטוות עבורנו כי במותך שלך, ציווית את חיינו. ומשהו קטן שהצלחתי בכל זאת: הוא הלך ולא יחזור הן הכל כך או כך לבן או שחור אין אמצע , אין אולי ואם אין אותך...אז עד מתי? למרות שבזמן האחרון לא היינו בקשר...הזמן שכן היה, עצר מלכת.